סיפורו של בחור צעיר בשם הנרי גרף שגר בפאריז לפני המלחמה ואז יצא לגלות לטולוז, ורק בשנת 1944 החל את סבלו הבלתי יאומן.

ב- 6 במאי 1944 עצרו אותו הגסטאפו, רק בשל היותו יהודי כמובן. ומכאן החל מחול שדים, וגיהינום עלי אדמות, ורק בנס או מזל, האוד המוצל לפליטה שרד את החיים, כשהמספר חקוק על זרועו, וזו בעצם הייתה הזהות החדשה שלו שמחקה את עברו.

הרבה סיפורים של ניצולי שואה קראתי, אך זהו אחד המצמררים ביותר, המתועד, התיקני, המצולם, והבלתי אפשרי של הנרי גרף.

תיאור צעדת המוות מאושוויץ (ינואר 1945) הינו מדוייק אחד-לאחד, שחטו אותם כמו ארנבות והוא שרד עם חגורתו ואמונתו שכוכב אחד בשמיים שומר עליו.

מצעדת המוות בבוכנוולד, נעלם לתוך תעלה – והגיע בסוף המלחמה לכוחות האמריקאים שעזרו לו להגיע להוריו שחיכו לו.

הנרי גרף נפטר בשנת 2007.
יהי זכרו של הגיבור הזה – ברוך!

את האוטוביוגרפיה מסר לנו אחיו דוד גרף שניצל מהשואה והועלה ארצה כילד קטן בזמן המלחמה.

כשהסופר רם אורן כותב רומנים או אוטוביוגרפיות על סמך ביבליוגרפיות ודוקומנטציה, אני עומדת נפעמת.

הספר אודות המרגלת, שעשתה כברת דרך מדרום-אפריקה, עזבה את משפחתה והכל, למען ישראל, עם מוטיבציה מתוך ידע כואב על עברם של היהודים, פשוט נכס ומסמך נדיר על אנשים יחידי סגולה.

כדי להכניסה ל"ענייני הריגול" עברה הסתגלות קשה וממושכת. אנשי המוסד הכשירו אותה לפעול לבד וכצלמת מוכשרת, ודוברת שפות, ויתרה על חיי משפחה.

לאחר כישלון רצח עלי סאלמה, מאחרוני המחבלים שפגעו בספורטאי ישראל במינכן, שנע ונד בין מדינה למדינה, וחי חיים מזהירים עם מלכת היופי העולמית של לבנון, נתפסה סילביה והסתגרה בתוך עצמה, חייתה בכלא כשנתיים.

נאמנותה ל"מוסד" לא ידעה גבול. לא פעם תכננו פעולות מרהיבות ונועזות, שידה הייתה בכולן, באומץ והצלחה.

באביב ימיה התאהבה בעורך-דין הנורווגי וכשהשתחררה אחרי שנתיים מחפירות בבית הכלא, למדה את השפה, והם נישאו ועברו לגור עם משפחתה בדרום-אפריקה. חייה היו קשים, והיא חלתה בסרטן. בגיל צעיר יחסית נפטרה ונקברה בקיבוץ רמת-הכובש.

יהא זכרה ברוך.

שולמית לפיד כותבת רומן היסטורי נוסף, שממשיך את ספרה "גיא אוני" ומשפחת סילס.
הגיבורה היא – נוניה, סוג של אנארכיסטית בתקופה של 1912 – 1914 – שנולדה לפאניה ולסאשה, שגם הוא קיבל את השם סילס.
בעת ההיא, הקימה חנה מייזל , בקיבוץ כינרת, את חוות העלמות שלה, בתנאים לא תנאים,
על מנת להכשיר את ה בנות לעבודה חקלאית, לעצמאות אישית – לחיים משותפים, לקראת הקמת ההתישבות בא"י העתידית.
פלשתינה דאז מוכת רעב וחולי וחולמי החלומות והאידיאולוגיה, נשמעים כבלתי
מציאותיים.
נוניה נולדה לאם – פאניה שבנתה עם יחיאל סילס ,ז"ל את ראש פינה (גיא אוני)(געוני),. האם הרוכבת על הסוס, ידעה הכל.
פאניה עברה אונס ברוטאלי, שממנו נולדה , תמרה, בעקבות הפרעות ברוסיה, ע"י הקוזאקים, ועקב כך החליטה להגיע לפלשתינה,ושם נישאה לאלמן עם שני ילדים. לימים גם הוא נפטר ממחלה, והיא נישאה לסאשה, צייר מתוסכל וילדה עימו עוד כמה ילדים.שוטטה בארץ,הגיחה פה ושם לראות מה שלום ילדיה, דבר שהפכם חסרי סבלנות אליה ומרירים.
באותה עת נרצח השומר , שנוניה אהבה, עם אשתו של קיפניס, ע"י שליח שהיה עד, לזוג האוהבים הזה, כפי הנראה נשלח ע"י קיפניס בעלה, לרצחם, שכלי המאוזר הישן, שפגע בהם, היה שייך לפאניה.
וכך ממשיך הסיפור הכתוב נפלא ומרתק עד הסוף, של עלילות פאניה, ולימים אשתו של דב בער, שהיה מתאגרף בעברו, ובינתיים נולד תינוקם , שבקושי שרד, שאת עיקר הטיפול בו , עשו הבדואים במאהל שבו ארחו אותם.
אנו עדים לתקופה היסטורית, שאילךו אנשיה היו שונים ייתכן שלא היינו שורדים כאן. מומלץ בכל פה. רוחה

מתחילת האוטוביוגרפיה הכה מרשימה, הקורא לא יכול להינתק מהסיפור המשפחתי שמלווה במנהגים , שהיו מקובלים, בבגדד בשנות ה-שלושים והארבעים של המאה הקודמת.

בבגדד שבעירק, משפחתו כחמולה חיתה בחום ובאהבה, והילדים קיבלו חינוך מעולה, למרות העוני.

הכוונת האם לכיוון ההשכלה גרמה להם להמשיך ללמוד, כאן, בארץ לימודים גבוהים, והגיעו להישגים מרשימים.

כדי להבין את אורח חייהם , של  היהודים בבגדד, ובפרט בעיר כטטראן, חייבים להיכנס לעובי הסיפור המדויק הזה.

הסבא והסבתא, מולכים בכיפה, ואילו פרעות ה"פרהוד" שבו נחטפו יהודים ונרצחו בשנת 1941, גרמו לכך שהיהודים נאלצו להתחייב על עזרה הדדית, ולשינוי אורח חייהם בצורה דרסטית, ולהסתפק במועט.

הסופר מצליח לשחזר  את ביתם ואת הפורטרט המדויק של כל אחד מבני משפחתו., מרבית הכבודה של אנשי המשפחה הזו , ממשיכים לחיות כאן עד היום, ולתפארת מדינת היהודים. הערבים שם הפנו להם עורף מרגע לרגע.

זהו סיפור היסטורי ואישי כאחד, מרתק במיוחד.

יורם קניוק זכה בפרס "ספיר " הנחשב עבור ספרו זה.

כמי שמחכה לקרוא כל ספר חדש שלן. נדהמתי הפעם לקרוא הרבה אמיתות

שנסתרו מעיני, מאותן השנים של סוף המנדט, ותחילת מלחמת השחרור.

הפצע המדמם שבליבו, מובן  יותר מאי פעם.

60 שנה , חיכו רגשותיו ותיאוריו, לפרוץ החוצה, ובצורה כל כך עוצמתית וכואבת, ורבות השאלות שנשארו ללא מענה.

כנער בן 16 שטרם סיים את לימודיו בתיכון, התגייס, וכמו כולם הבין ש"הולכים להקים מדינה", הבריטים העוינים מצד אחד, והערבים מתקיפים פיזית מכל הכיוונים, ומנסים למנוע את הכרזת העצמאות, והקמת מדינת ישראל.

הפרות הקדושות נשחטות כאן אחת לאחת, ונספר דוגמא אחת להמחיש את הסיפור.

בקרב המפורסם על הקסטל בדרך לירושלים, (לכל לוחם היה רימון צמוד כדי לפוצץ אותו על עצמו) נשארו 8 חברה מבוהלים כל כך, ולפתע הגיעו כמה מפקדים במסגרת הסיסמא דאז: אחרי, הם נהרגו בזה אחר זה ואילו שארית הטוראים על המבצר, שרדו בקושי ללא נשק , והנס שקרה פה, מותו בקרב של : חאג" אמין אל חוסייני, (בן דודו של המופתי) ומיד ירדו מן ההר כל הלגיונרים, בעלי הכפיות, כדי ללוות אותו בדרכו האחרונה וכך החברה שלנו  נשארו אחרונים על הקסטל, שהפך להיות בידנו, במקרה.

וכך ממשיכים הקרבות,וכל מי ששרד ממשיך הלאה: בית מחסיר, קולוניה, גבעת הראדאר,

באב אל – ואד, והתסריט חוזר על עצמו,

החילים עייפים ומרוטים, נשלחים ממקום למקום,ללא תחמושת כבשר תותחם, הכפרים נופלים בזה אחר זה, ולא תמיד מתוך קרבות הולמים, ולימים נוצרת הבעיה הקריטית: עזיבת בתיהם של הערבים, והשתלטות של תושבים שלנו מחוסר ברירה לפעמים.

גורל שני העמים בעצם, נקבע באותם הימים עקובים מדם.

מרתק ביותר, ושוב הצליח קניוק לחדור לנשמתנו.

יפה גולן – שצמחה ממקום שהסיכויים להצלחה שכמותה, כמעט ושואפים לאפס, מנהלת כל השנים חברה שנקראת "נכסים" ועוזרת לכל סוגי ניצולי השואה לקבל את הפנסיה המגיעה להם, כנגד כל הסיכויים, ולאחר חשיפת שחיתויות המתועדים בעיתונות עד לפרט הקטן, מספרת את תלאותיה הבלתי מובנות, עד חשיפת אמיתות, שרק מעוותים מסוגלים לעולל.

זהו מסמך דוקומנטרי מזעזע על ניצול ציני של שכבת אוכלוסייה – ששרדה בקושי.

גולן חשפה אי סדרים בעמותות שהציגו עצמן כמסייעות לכאורה לניצולי השואה, והדבר עלה לה במחיר כבד של רדיפות והכפשות, וכנגד כל הסיכויים, הסתכנה וחשפה את הסיפור התיעודי, מתוך אומץ רב ויצאה לבסוף כשידה על העליונה. מסמך נדיר "וגם לבחור עו"ד אתה צריך מגדת עתידות".

מורגנבסר כתבה סיפורים מחייה, מילדות ועד גיל 20, בעת ששהתה בקיבוץ סאסא. בהיותה בת שנה, חלתה בשיתוק ילדים (פוליו), רגליה וידה נותרו משותקות.

לימים כשכבר הפכה לאם ולסבתא "הרשתה" לזכרונותיה לפרוץ החוצה בקטעים-קטעים וחוט של קשר בלתי ניתק קושר את כל הסיפורים, לסיפור של תקווה – ולמרות כישלונות ועצב במעמדים שונים, הן בחברתם של הילדים בגן ומדריכים בקיבוץ, הרי הניצחון כאן מוחץ, בזכות רצון חיים עז ובטחון עצמי שנרכש לאט.

לנו, כקוראים ותיקים, הסיפורים מזכירים ילדות של ת"א שנת 1946 – תקופת המנדט, הצנע והצניעות שיש בהם המון מן הקסם, אהבות ראשונות, משפחתיות וכמובן תנועת הנוער שמשפיעה כה רבות על סגנון, חברותיות וארץ ישראל שלנו פעם.

מקסים!

תמי ארד הקדישה את סיפרה שאותו כתבה בכישרון רב, לבעלה הנווט רון ארד, שעד היום טרם נמצאו עקבותיו,

פרופ"  יהל נבות, מנתח מוח מוכשר, מבוגר יחסית, מתאהב בעובדת סוציאלית {היפוכנדרית}, ולאחר נישואיהם, מתגלה גידול במוחה, שהופך את הסיפור למחול שדים, בנסיונות להבריאה,על – ידי בעלה,

המומחה בסוג של גידול מעין זה.

מערכת יחסים מורכבת כואבת, אוהבת וסוחפת, מביאה אותנו לראות בדרמה כואהבת אבל לא נטולת הומור, שחור לפעמים.

מדוע לקרוא: תמי ארד שזהו ספרה הראשון מיטיבה להתבטא, ברגש ובעדינות

כמו כן, כולנו מקבללים רגליים קרות מבתי חולים, ופה ישנה איזושהיא הקלה שהש ד לא נורא כל כך, וורק שנהיה בריאים. רוחה