קורות חיי

שמי נובק רוחה אמא לשלוש בנות ושתי נכדות, מתגוררת בגבעתיים ושיינקינאית לפי שם הרחוב.

בהיותי בת חמש שנים התחלתי לקרוא די בעקביות, ספרים בנמצא היו בשפע, היות ובבית הורי הדבר הדומיננטי והעקבי היה קניית ספר כל יום שישי.

המילה הכתובה הפכה להיות נכס צאן ברזל והשפה העברית שלטה בלי לתת אפשרות ליידיש או שפה אחרת להיכנס ללקסיקון.

בהיותי בת שש, עברתי לקיבוץ בית השיטה בצפון עם חצאית אחת וערימת ספרים.
לימים, בתקופות שונות של החיים, הספר היה מעין ספר תהילים קטן הנמצא היום בכל תיק.
וכך הלכה השפה והשתכללה כשהנושאים האהובים עלי בקריאה היו מגוונים ביותר: היסטוריה, ידיעת הארץ, מסעות, טיולים, צמחים , עיצוב , מיתולוגיה אגדות ילדים ובקיצור כל מה שסיפק לי את הצום הרוחני.
בבגרותי ובהמשך מהלך החיים נישאתי וכשהופיעו הילדות בעולם המלא בפיתויים שונים, הסיפור לפני השינה, או טיולים בעקבות סופרים, היו חלק בלתי נפרד מחיינו.

כשסיימתי את לימודי בתקשורת ועיתונאות, ידעתי בוודאות שאמצא לי נישה לכתיבה באחד המקומונים, לכתוב ביקורות או לחילופין המלצה על ספרים ולא תמיד דווקא רבי מכר.
לאחר תקופה של שעת סיפור לילדים בכל מיני מקומות, כתבתי שנים ב"פינה פנינה רוחה נובק קוראת וממליצה ב"בר דן" ב"אינדקס" ב"שבועון" ב"במת האשה" ב"מפורסמים" ועוד וכ"כ על גבים של ספרים בעיקר בר"ג ובגבעתיים, והכל מתועד.

כשאני עוברת ליד חנויות ספרים, כגון: "סטימצקי" או " צומת ספרים" החולשה שאני חשה היא כמעט
אובססיבית להיכנס להתעדכן וכמובן לקנות. בשעות הפנאי היקרות הספר הופך להיות ידיד, ומספק תוכן ואדרנלין , לא פעם חולפת בי המחשבה, שאולי אכתוב ספר בעצמי, כי חומרי הגלם מצויים בי בשפע והם יכולים לשמש כספריה קטנה לפי נושאים כמובן.
בינתיים אני מתמהמהת, ואולי אשבור יום אחד את מחסום הכתיבה…
הנני ממשפחה שמרבית אנשיה אנשי עט וכתיבה מכל סוג שהוא, ואזכיר מבניהם את נתיבה בן יהודה ששמי הקודם לפני נישואי הוא כשמה.
בחרתי באתר תקצירי ספרים באינטרנט שיהיו מוגשים לקורא בתמצות, כי להמונים כבר אין את הזמן לקרוא, וכך לפחות תהיה להם נגיעה ממה שמתרחש על המדף ולהיות מעודכנים בשיחות הסלון.
שתהיה קריאה מהנה, שלכם
רוחה נובק