תש"ח

יורם קניוק זכה בפרס "ספיר " הנחשב עבור ספרו זה.

כמי שמחכה לקרוא כל ספר חדש שלן. נדהמתי הפעם לקרוא הרבה אמיתות

שנסתרו מעיני, מאותן השנים של סוף המנדט, ותחילת מלחמת השחרור.

הפצע המדמם שבליבו, מובן  יותר מאי פעם.

60 שנה , חיכו רגשותיו ותיאוריו, לפרוץ החוצה, ובצורה כל כך עוצמתית וכואבת, ורבות השאלות שנשארו ללא מענה.

כנער בן 16 שטרם סיים את לימודיו בתיכון, התגייס, וכמו כולם הבין ש"הולכים להקים מדינה", הבריטים העוינים מצד אחד, והערבים מתקיפים פיזית מכל הכיוונים, ומנסים למנוע את הכרזת העצמאות, והקמת מדינת ישראל.

הפרות הקדושות נשחטות כאן אחת לאחת, ונספר דוגמא אחת להמחיש את הסיפור.

בקרב המפורסם על הקסטל בדרך לירושלים, (לכל לוחם היה רימון צמוד כדי לפוצץ אותו על עצמו) נשארו 8 חברה מבוהלים כל כך, ולפתע הגיעו כמה מפקדים במסגרת הסיסמא דאז: אחרי, הם נהרגו בזה אחר זה ואילו שארית הטוראים על המבצר, שרדו בקושי ללא נשק , והנס שקרה פה, מותו בקרב של : חאג" אמין אל חוסייני, (בן דודו של המופתי) ומיד ירדו מן ההר כל הלגיונרים, בעלי הכפיות, כדי ללוות אותו בדרכו האחרונה וכך החברה שלנו  נשארו אחרונים על הקסטל, שהפך להיות בידנו, במקרה.

וכך ממשיכים הקרבות,וכל מי ששרד ממשיך הלאה: בית מחסיר, קולוניה, גבעת הראדאר,

באב אל – ואד, והתסריט חוזר על עצמו,

החילים עייפים ומרוטים, נשלחים ממקום למקום,ללא תחמושת כבשר תותחם, הכפרים נופלים בזה אחר זה, ולא תמיד מתוך קרבות הולמים, ולימים נוצרת הבעיה הקריטית: עזיבת בתיהם של הערבים, והשתלטות של תושבים שלנו מחוסר ברירה לפעמים.

גורל שני העמים בעצם, נקבע באותם הימים עקובים מדם.

מרתק ביותר, ושוב הצליח קניוק לחדור לנשמתנו.