יוני 20

דיטה

מורגנבסר כתבה סיפורים מחייה, מילדות ועד גיל 20, בעת ששהתה בקיבוץ סאסא. בהיותה בת שנה, חלתה בשיתוק ילדים (פוליו), רגליה וידה נותרו משותקות.

לימים כשכבר הפכה לאם ולסבתא "הרשתה" לזכרונותיה לפרוץ החוצה בקטעים-קטעים וחוט של קשר בלתי ניתק קושר את כל הסיפורים, לסיפור של תקווה – ולמרות כישלונות ועצב במעמדים שונים, הן בחברתם של הילדים בגן ומדריכים בקיבוץ, הרי הניצחון כאן מוחץ, בזכות רצון חיים עז ובטחון עצמי שנרכש לאט.

לנו, כקוראים ותיקים, הסיפורים מזכירים ילדות של ת"א שנת 1946 – תקופת המנדט, הצנע והצניעות שיש בהם המון מן הקסם, אהבות ראשונות, משפחתיות וכמובן תנועת הנוער שמשפיעה כה רבות על סגנון, חברותיות וארץ ישראל שלנו פעם.

מקסים!

RelatedPost


תגיות:

Posted 20/06/2011 by in category "ספרי אוטוביוגרפיה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים