הידיעה שנוחתת על צבי לוריא, כי הינו בדרך לדמנציה ושכל הנתונים מראים כי זה מצבו. הוא נכנס להלם וחייו משתנים, הוא מנסה להיאחז בהם, ולו להתנדב חרף מצבו לעבודה במשרדו הקודם, ולתכנן כביש צבאי סודי במכתש רמון.

המצבים אליהם נקלע הם קומיים עם עצב וכדי לשרוד עדיין מעודכן, הוא משתמש באנרגיות שעדיין קיימות כדי למצוא לעצמו פתרונות לעיתים הזויים.

אשתו אהובתו לצידו, היא רופאת ילדים שלמרות דאגתה היא משחררת לו דרך מילוט שירגיש רלוונטי, ולא עובר בטל, כפי שהמצב המתדרדר מראה.

עושר שיחותיו ומחשבותיו עם עצמו היא גולת הכותרת של הסופר א. ב. יהושע, ואולי בדמיונו כי רב, הופך לוריא לאדם יותר נינוח והומוריסטי, מאשר אם היה ממשיך בעבודתו השבלונית וסדר היום השגרתי.

תיאורים מקסימים של האיש וחווית קריאה אחרת.

אלי ויזל הניצול והפליט חוזר לעיירת הולדתו שבינתיים שנחסמה על-ידי החומה. העיר היא סרנצ'ורוס ותרגומה "עיר המזל" בהונגריה.

גיהינום פרטי של אדם שעבר את זוועות השואה ומגיע אל עיר מכורתו ומרגיש שם זר .

הספר נכתב בצרפתית.

ברקע נשמעים במחשבותיו זיכרונות של קדיש, חצר חסידית וכפירה.

בחיפושיו אחרי חיים חדשים ואמונה, מנסה לשוחח עם פדרו, וניתקל גם באנשי עבר – ונשאלת השאלה האם הסיוטים חייבים להוביל אל העבר ולחזקו על-ידי כך שהגיע למקום שמשם החל הכול?

רודפות אחריו דמויות וסיטואציות שהכאב לא מרפה, ואין מנוח לנפשו המיוסרת.

אלי ויזל הינו חתן פרס נובל לשלום ועסק בפעילות חינוכית להנצחת זכר השואה.

משפחתו נרצחה באושוויץ. נשלח לצרפת ושם דיבר את השפה.

דמות מרכזית בהנצחת השואה גם בארה"ב הקים את "בית ציפורה" מרכז לימודים והזנה על-שם אחותו שנספתה.

הסופר הוא בין נפגעי מיידוף הנוכל, והפסיד כספים.

בגיל 17 להיות חולת סרטן אופטימית, עם זוג הורים שעוזבים את כל העיסוקים בחייהם ומתמסרים ללא תקנה לעזור לבתם.

זהו סיפורה שלה מתוך כאב והומור – ונקודות האור היחידות, הם קבוצת התמיכה שבה היא פוגשת כמה חברים במצבה – שכל אחד בגילו הצעיר מסורטן בסוג סרטן כזה או אחר.

אייזיק שמתעוור וחבר אמיתי בשם אוגאסטוס יפה התואר הופכים לנשמות תאומות, והרומן הכואב והאינטליגנטי שבין שני הסופניים, גורם לנו לבכות, להעריך כל דקה מחיינו הבריאים ולצפות שמשהו טוב יקרה בסוף הספר.

לא כך הדבר; בספר מתוארים דרכי טיפול בשניהם, רגעי רמיסיה, רגעי אושר ובעיקר נפולת של תקוות.

הם מצליחים לטוס יחד לאמסטרדם בעקבות סופר של ספר אחד שהיא לא פסקה מלקרוא אותו ולהדביק את חברה ללא הרגל, אוגאסטוס, בהערצה לספר.

הספר קריא וכואב, תחושת הסבל עוברת דרכנו, והאהבה האמיתית מציפה אותנו.

מצויין

סיפור שנקרא כאמיתי ואולי עתידני, אך הינו מטאפורה לאנשים שנקלעו לבדידות נוראית, בזכות הרוח, התושייה ויכולת החשיבה שצצה עם תובנות אחרות, ההישרדות הינה יסוד קדמוני לאדם שלא מוותר על נשמתו.

משפחתה (בת דודה ובן זוגה) רכשו מתחם ציד בלב היער ובנו לעצמם מעון ציד.

שני בני הזוג היו ציידים וייצאו למקום מדי פעם כשהגיבורה מצטרפת. במחסן הצמוד היה ציוד רב למקרה ותפרוץ מלחמה אטומית.

גיבורת הספר הייתה אלמנה ואם לשתי בנות בוגרות, יחד עם הכלב "קרקל" שלווה אותה לאורך הישרדותה, נסעו למקום בפעם האחרונה. לאחר יומיים היא הבינה שהם לא יחזרו וקרה להם משהו נורא: החרדה שתקפה אותה היה המניע למעשיה בימים והחודשים הרבים.

יום אחד כשטיילה עם הכלב נתקלה בקיר שקוף העוטף כבועה נוקשה את כל האזור. מכאן ואילך – ישנם הסיפורים של חתולים שמצטרפים, פרה בשם "בלה" הנותנת חלב וממליטה עגל, עורב מעל, פינת חי אמיתית שהיא מרגישה צורך להאכיל, לטפל ולהרגיש.

את הכל היא כותבת ביומן על גבי דפים אקראיים שנמצאו במעון הציד.

חודשיי חורף קשים, וקיץ נפלאים, תיאורי נוף נדירים, וחיות נאמנות וכך…  לאט שוכחת את עברה !!

יכולתו של האדם בעל הרוח !!!

מדהים.

ג'וסלין בת 47 אישה מסודרת שחיה בעיירה ציורית בצרפת עם שני ילדיה ובעלה באושר יחסי, בתם התינוקת נפטרה טרם עת וביחד חוו תקופה קשה ביותר, שחיזקה את הקשר בניהם.

יש לה אתר של עבודות יד, שמצטרפות אליו מידי יום ביומו חובבות אומנות ועבודת יד, את החנות שהיא מנהלת קבלה בירושה מאביה, שבו טיפלה באהבת אין קץ. עד כה סיפור משפחתי די באנאלי, וכאן מגיעה ההפרעה ואיתה רשימות חלומות בלתי פוסקות. היא זוכה בלוטו בסכום של 18,000,000 יורו ומחליטה להסתיר את הזכייה מבני משפחתה.

יום חד נגלה לה כי האושר, האמון והחיבה שרכשה לבעלה, לא עלו בקנה אחד עם שלו.

לאחר שגנב מהארון את צ'ק הזכייה, נעלם לבלי שוב, קשה לתאר את כאב הלב הנוראי כשגילתה את מסכת השקרים שגלל בפניה.

יש כאן התייחסות לאושר ולעושר שעולים יחדיו בנשימה עצורה אחת. אחרי שמיצה הבעל 3,000,000 יורו מתוך סכום הזכייה בבזבוז משווע על נשים אבודות ורכב יוקרתי, התגעגע ולא הצליח לרדת מן העץ הגבוה שעליו טיפס.

בשלב זה הגברת ג'וסלין, חרף סיכויי הישרדותה, מגלה שבלאו הכי רצתה לקרוע את הצ'ק שבו זכתה.

"את בור הנפש קשה למלא בסכומים של כסף" אם כי זה עוזר ….

מלא מסר.

דויד גרוסמן אחר. אל מועדון לילה נכנס דובלה גרינשטיין, שעומד להציג מופע סטנד – אפ..

עירבוביה של צחוק ודמע, וצימאון נואש לקהל מקשיב, גורמים לדובלה לדבר בתזזיות ולגלוש גם לחייו הפרטים, מן סוג של פחד קמאי, שהציבור יקום וילך, ואתו גם הפרנסה.

אני כקוראה , הרגשתי יושבת לידו על הבמה, נסחפת לבדיחותיו ה "סלנגיות" וכנגדן , לסיפוריו הנאמרים בעברית משובחת. אתגר רציני לקרוא ספר שכזה.

גרוסמן הוא להטוטן ואשף המילים, שאין רבים כמוהו.

הוא כאן, בתפקיד השופט, חברו של הסטנדאפיסט מן העבר,שיושב ומקשיב,וסובל קמעא מיסורי מצפון, שלא היה שם לצד חברו ברגעי מצוקתו.

זהו סוג של תיאטרון אבסורד – שהשפה הקלילה, משנה צורתה והכל במהירות של ערב שאמור להסתיים בדקות אלו וממשיך לרוץ בתזזיתיות בלתי פוסקת, עד הסף המר שבו נודע לו על מות אמו, ומחשבותיו חולפות על פני הקהל שהוא מכניס את כולם לתוך הוויתו.

,הקהל מרגיש חומל, לא נוטש ,ושניהם בעצם שחקני במה, גם השופט אורחו, וגם הוא עצמו.

האם ייתכן שסיפורים אוטוביוגרפיים של מישהו העומד על הבמה יותר מרתקים ממקצועו הליצני של הסטנדאפיסט? ספר מיחוד.