הספר בגוף ראשון מתאר את נטישתו של גבר את אשתו ושני הילדים.

זהו שם העט שלה, והיא נודעת כתעלומה. ילידת 1950.

סופרת איטלקיה שנחשבת לסוג של כותבת כאלזה מורנטה.

אולגה האשה, חוותה משבר נוראי, שברון לב וכאב משפיל, והבינה לאט לאט כי הינה תלויה בבעלה וזה מהדברים שאילולא קרו לה, הייתה מתארגנת יותר בקלות, בעוזבו, חרב עולמה והדבר הזה קורה להרבה זוגות שחווים טראומה כזו, והחיים מאבדים ממשמעותם.

מצב כזה מביא לחוסר תפקוד, דיכאון, חוסר אמון בזולת ותיעוב לכל המערכת הזוגית שכביכול אמורה להיות בסיס איתן לכל היתר.

לאט לאט היא מתאזנת ובונה עצמה מחדש ולקראת הסוף כשהוא שוב מגיע, היא מסיימת את הפרשה ואת שרידי האהבה שנמחקו, בבחינת הפרספקטיבה שהייתה לה בלעדיו.

ספר חשוב שכתבה אלזה מורנטה, שגורמת מחדש בכל ספר, לחווית קריאה בלתי נשכחת.

בעיר רומא ב- 1941, אוזפה, ילד שנולד לאידה, אלמנה שנאנסה בידי חיל נאצי, הוא שעומד במרכז הספר. יש לה בן קודם נינו, המתגייס ומשאיר את כלבו "בליץ" לאחיו אוזפה.

אוזפה הילד, לא ממש נורמטיבי, לא קורא ואינו כותב, אבל מאושר ושמח חרף כל הנתונים בתקופה היסטורית קשה, והוא מחזק את ההרגשה, כי לעוצמתו של האינדיבידואל יש את החוקים משלו.

כל פרק מדגיש את הקטסטרופה המלחמתית, שמלווה באלימות וברצח, בחידלון, ואין אור בקצה המנהרה.

ההמשך טרגי כצפוי, מורנטה מתרכזת בכתיבתה הקולחת באנשים פשוטי עם, שבעל כורחם נכנסים לאסון, שכלל אין שליטה עליו.

בסופו של דבר נוחתת פצצה מהתקפת בנות הברית והופכת אותם ל"הומלסים", נינו נהרג בפעילותו עם הפרטיזנים וכלבתו השנייה חוזרת הביתה, אוזפה מת מהתקף אפילפסיה וכשמפנים את גופתו, אידה לא שורדת את הטרגדיה, ומתאשפזת בבי"ח פסיכיאטרי.

בכתיבתה חש הקורא פיזית, כמעט את כל סבל התקופה, הכלל עולמית, והאישית ועל-ידי התמקדות בסיפור משפחתי, קטן, אתה רואה את ההשלכה גם בנעשה במלחמת העולם ה- II.

הסופרת הינה אם לשבעה ילדים, שחוותה את כל מה שאפשר בסגרת היותה דתיה בחברה הדתית.

לימים שחזרה בשאלה, החלה לכתוב ספרים מרתקים, וזה לפנינו מ סיפורי נשים, מהיותן נערות, תהליך הנישואין  בגיל צעיר , וכל המטלות הנגררות עקב כך. דברים ידועים על בעלים שלומדים בכולל והאישה הרגילה, חייבת לעבוד בחוץ לכלכל , לגדל, לנקות להכשיר לפסח, ולהיות בכל חג מחדש, מושלמת שמא יגונב למישהי בקהילה שהיא לא כזו..

בעין מפוקחת, בלב נקי, ובאמפטיה לאותן נשים, היא מספרת פרקים שלמים על עובדות מסיפורי נשים שהיא הכירה בעברה ומתוך חייה האישיים.

הבעיות והלבטים, המעט חוגים בערבים, גם המוגבלים לנשים בלבד, אין אהבות רומנטיות, דיעות קדומות, ורכילות, ואפילו קנאה, כמו בכל חברה אחרת.

עולם סגור, בלתי נתפש במאה העשרים ואחת. נושא השידוכים, עולה פה רף גבוה של גזענות וקטילה, באם יש דבר מה , בקורות החיים של המועמד, שלא ממש נראה להם.

מצד אחד הן חשופות לעולם החיצון ומצד שני שרויות הן בסוג של אופל, ועבדותה של האישה, נובעת מחינוך ומייעוד שמקנים לה משפחתה מגיל צעיר.

זהו ספרה הראשון של שרית לוי ישי, שכותבת סאגה על משפחת ארמוזה הירושלמית

השם בכותרת מיועד ללונה בתם של רפאל, האיש העשיר היפה והעמיד – ששנים היה לו דוכן במחנהיהודה השוק המפורסם בירושלים, חנות לתבלינים, פירות יבשים ועוד, מתקופת התןרכים. עד אשר אחרי עמ ה עשורים עקב בעיות אישיות מרובות, ושינוי אקלים בכלכלה ובכלל בירושלים נאלף למכור את הנכס היקר לבוכרי חמדן, היות והם הגיעו לפת לחם.

רוזה אשתן, לה נישא בעל כורחו, היתה עוזרת בבתי האנגלים,הודתה בליבה כל יום על החיים הללו שגאלו אותה מעליבות, אך ההיכנעות והמחיר שהיא משלמת כל כך גבוהים,

מרקדה הסבתא ברקע

[אימו השתלטנית}, שלטה מתל אביב על המשפחה הזו. רוזה הקימה עם רפאל משפחה עם שלוש בנות, שלונה הבכורה הפכה להיות הנערה היפה אך המתוסבכת, בכל ירושלים.

סיפור הרקע הינו מדים, סוף שלטון התורכים, ולאחריו התקופה הבריטית ונסיונות הארגונים, "לחבוט" בהם, המלחמות של ה"ההגנה" ושל האצ"ל, ומיד לאחר מכם מלחמת השחרור שתושבי ירושלים , גרמו לכל משפחה שכול, או פצועים קשים וקשה היה לתפקד.

[הם גרו בנחלאות, מקור ברוך, ואוהל משה}

בקראי את הספר חשתי כי אני יושבת עם השכנות מפטפטת איתן בספניולית, והאוירה של הביחד יצרה את איכות השכונות הללו.

אהבות נסתרות ומשפחת ארמוזה שמרבית מילותיה

בלאדינו, מלמדת את הקורא, אוצר מילים נרחב בשפה זו.פגעי מלחמת השחרור פוצעים לקורא את הנשמה, המחסור בכל פינה, והחינוך הספארטני של הילדים, מנהגים שכמעט כבר נעלמו מעולמנו התרבותי.

עוד הרבה הפתעות בספר המיוחד והמרתק הזה.

שגליה וכרמי נסעו לאיטליה, להינשא באורוייטו – היפה לא תיארו לעצמם שלאחר כמה שנים יטוסו לשם על מנת להתגרש.

סיפור אהבה די באנאלי: זוג נישא מתוך אהבה, בתקופת השכנות שלהם הכירו, וכך זה התפתח. נולדים שלושה ילדים, שניהם מצליחם בעבודה , היא בסדנאות כתיבה, והוא איש היי – טק,

שמסתובב בעולם, קיימת היתה משיכה הדדית, חברות, אינטלגנציה, וידע.

באינטרנט, היא מכירה גבר כריזמטי בשם גידו, ומנהלת איתו רומן וירטואלי, עוצמתי במשך שנה וחצי. ושהם נפגשים השמים הם הגבול, וכך היא מודיעה לכרמי ושניהם הופכים ל– פרודים ,

עד ההחלטה לנסוע לאיטליה ולהתגרש סופית.באיטליה , בשבוע הגירושים ,כשהם מדברים על התסבוכת בחייהם, וענינים פרוצדוראליים שונים, מעיקים על בגידותיו{המתגלות} היא מבינה שמה שקיים עם גידו, זה תקופתי, וגירושין מאשתו , לא עולים על הפרק, הם חוברים יחדיו מתוך כאב, עם געגועים לימיהם הצעירים, נטולי כל המחויבוית האישיות שהחיים גורמים לנו, בהקימנו משפחה,,

כנרת רוזנבלום שלה זה הרומן הראשון, מתארת בצורה מפתיעה, כל דמות לעומק, עד פרטי פרטים כך שאנו נכנסים לנשמות, ומרגישים אמפתיה , ללא כל מסר כלפינו.

כנראה שאהבה האיתנה , עם יסודות מוצקים, והגיון צרוף מחזיקים יותר מעמד. כתוב מרתק וחכם.

סיפור פגישתן של ארבע חברות שלמדו יחד בפאריס – אמנות שונה (מעיצוב תפאורה, עד עיצוב פנים, כולל תלבושות לקולנוע).

בספר פאריס מפתה, ולו לגור בה תקופה של שנה שנתיים. כאן היא מתוארת ביופייה כי רב, בשנות לימודיהן, וכשהן מסיימות ללמוד – הפרידה כואבת, והקשר לא שרד – עקב מריבות על גברים, ושאר דברים קטנוניים.

לב שבור, נוסטלגיה, געגועים לביה"ס, ועזיבת פאריס כל אלה נמחקו, ברגע שאניה, המורה המיתולוגית, מזמינה אותן למסיבת יום הולדתה ה- 85.

הסופרת ידעה לתאר את ההכנות של כל אחת לקראת האירוע המרשים, ולספר את סיפורה של כל אחת, הצלחותיה וכישלונותיה, בעברן ובהווה.

הספר חביב וקליל – אוהבי פאריס כמוני, עושים סיור במקומות תיור ידועים, כדוגמה "לובר", "שאנזליז'ה", "סקרה קר", "מונפרנס" ועוד.

לבסוף ארבעתן משלימות את הפערים, וסוגדות עד הסוף למורתן אניה, אשת התרבות הגדולה.

ספרו של צבי גיל יצא לאור בשנת – 1996.

ספר יוצא דופן באמינותו.ילד שעבר את אימי השואה, הנציח בצורה מסודרת את כל מה שעבר עליו.מאתיים חמישים יתומים שרדו את התופת, והגיעו למוסד "מוסינזון" במגדיאל, שרידי אדם קטנים.

אלה שנותרו חזקים, בנו חיים חדשים, משפחות שלמות שהיום כוללות נכדים ונינים.

עיירתו, זדונסקה – וולה, אופיינית "לשטעטל", מצטיירת כמשפחתית, אוהבת, פולקלור, קהילה עשירה חברותית, ולאלה געגועיו. והעיירה נמחקה לעולמי עד כמו שאר העיירות בפולין.

המציאות של הילד הקטן, הינה רגשית, ומלאת אושר. העיירה היתה צמודה לעיר המחוז לוד"ז.

מנגד – סיפור כיבוש העיירה , והוא בשמו הקודם ,העשייק גלזר, צופה ורואה,              יהודים הנלקחים בקרונות בקר אל מותם על לא עוול בכפם.

השפלות, דיכוי, עינויים, פחד מוות ומחלות, מלווים את הילד לאורך שנותיו כקטין. מסמך אנושי מצמרר, מטלטל, והקורא מרגיש אמפטיה, לאורך כל הקריאה.,

תחושת האין אונים, המטשטשת כל רגש, אולי גרמה לסוג מוזר של הישרדות, הכל הוביל לייאוש תהומי. מלחמת הקיום הקשה, הפכה את האדם לחסר צלם אנוש.

התפרקות התא המשפחתי, עם גירוש הגברים, ושליחת הצעירים לעבודת כפיה, ולמחנות עבודה, גרמה לייסורי נפש נוראיים.

פירוט החיים בגיטו, והנסיוניות להישאר בני אנוש, מתוארים כאן בדיוק מירבי, וניתוח המצב הנפשי.  לאשורו.

לאור שנים של חקירת נושא השואה, ע"י מומחים לדבר וסיפורי ניצולים, ניתן לומר , כי ראייתו, וזכרונו מגישים לנו מסמך נדיר.

הפרק על חיסול גיטו זדונסקה – וולה – בבחינת לא יאומן כי יסופר.

תיאור נוסף הוא המפגש עם פלוגות המוות של האס. אס. ולבסוף העליה לארץ בתום המללחמה, תערובת של אודים שמנסים להתגבר על ההתאקלמות הקשה בארץ.

היישוב היהודי כפי הנראה, לא קלט או הדחיק, והבליט רק נושאי  גבורה כדוגמת מרד גיטו וורשה.

הספר הינו חובה בכל ספריה פרטית או ציבורית.

מרגרט צרפתי הייתה בת למשפחה יהודית אריסטוקרטית מוונציה כשנפגשה עם מוסוליני בשנת 1912 היא הייתה כבר נשואה ואמא לשלושה, הייתה מומחית לנושא הפשיסטי וחדת לשון.

כשעלתה המפלגה הנאצית לשלטון – למרות עשרים שנות עבודה משותפות, בעט בה ה"דוצ'ה" ולא הגן עליה, והיא נאלצה להימלט לארגנטינה. האמריקאים ערכו אחריה מעקב תמידי.

לאחר שנות הגלות בדרום אמריקה – נמצאו מכתביה הפרטיים של מרגרט צרפתי בארכיון הפרטי ברומא של נכדתה איפוליטה גאטני.

בבואנוס איירס ניתן היה לומר כי המלכה ללא כתר של הפאשיזם הייתה עתה לא יותר מאשר יהודייה איטלקיה הנמלטת מן הרדיפות האנטישמיות בארצה.

אשת תרבות הייתה מרגריטה, ארגנה תערוכות, נתנה הרצאות ופרסמה ספרים בנוגע למסעות ואמנות.

בהיותה פאשיסטית – הכירה את חברי הדרגים הגבוהים במשטר הפאשיסטי. כמה שמות מאותה תקופה הנם:

אלברטו מוראביה, ג'ורג' ברנאר דשי והיא נהנתה ממעמד בכיר בממשלה הלאומנית האיטלקית.

ספר מצוין, מוגדר וממצה את הלך הרוח של אותה תקופה ובצמוד לרומן ההיסטורי בין שניהם, אפשר להבין.

אורה אחימאיר יצאה לחפש את שורשיה אחרי שיצאה לגימלאות. אימה נפטרה כשהיתה בת עשר. לאחר ששה עשורים גילתה על אימה סיפורים מדהימים, וטרגדיה שקרתה וליוותה אותה לאורך חייה. בניגוד לרצון משפחתה היא נישאה לקצין בריטי יהודי – דוד  שמו – ולאחר ארבעה ימים נרצח בעלה ליד ביתה.

בחקר אודות משפחתה מתגלה העיר צפת על כל צפונותיה ועברה. מרעידת האדמה ועד הפרעות ב- 1929, בעיר העתיקה – עיר המקובלים – שהינה בעיקרה חרדית היום, קיימים שני מוזיאונים שבאחד מהם התגלתה ההזמנה לנישואי אימה עם בחיר ליבה דוד, ומכאן התחיל המחקר אודות המשפחה. לימים נישאה אימה לאביה הביולוגי של אורה ונולדו להם 3 ילדים. מגיל 7 ועד 10 בילתה אורה בשערי צדק, עקב מחלת אימה עד למותה, ולאורך כל שנות הנישואין הקצרות חוט של עצב ודיכאון אפפו את הבית. אביה אהב אותה ללא עוררין וטיפל בה במסירות עד יומה האחרון.

במהלך הספר מתוודעים אנו לבית סבתה וסבה כשריחות האוכל בביתם נשארו דומיננטיים בחייה.

שלושת ילדיה של האם הביולוגית שנפטרה השתנו לבלי הכר כשלקחו סמכות על חייהם, ומנגד נחמה דודתם נכנסה לחייהם, שגרמה לתחושות מרות בביתם תקופה ארוכה.

חקירת אורה אחימאיר את עברה, הצריכה כוחות נפש, והחלטיות ואינטנסיביות. הסיפור הינו מסמך נדיר על תקופה, די עלומה ועל-ידי פתירת הסוד המשפחתי נמסכה מעט שלווה על חייה ונסגר מעגל.

אור נשואה ליעקב אחימאיר קריין ושדרן ותיק בטלוויזיה.

אחיאסף ריגר, קצין בדימוס, מגלה יום אחד, כי בתו חמוטל, נעדרת.

גרושתו, נינה, חיה באר"הב. וכך, במסע ארוך אל עשרים  השנים שחלפו, נחשפת מערכת יחסים מורכבת ומסובכת בין המקורבים והפיקודים,שחייבת היתה להתברר,

וכל זאת טרום היעלמות הבת.

ברגש יוצא דופן ובכתיבה קולחת, מצליח קניוק להעביר לקוראים תחושות – שוודאי לא פעם חשו בהם – אבל דילגו ו"העבירו דף" והמשיכו את חייהם העמוסים כרגיל וזאת מבלי לקרוא את תווית האזהרה.  לתשומת לב, , יורם קניוק נפטה השנה, והשאיר מורשת נפלאה של ספרים הכתובים מתוך ה"סרעפת".

בעלילה של הסיפור מסופר על יצור שונה מהאחרים שהחברה לא מקבלת אותו כמו את האחרים ,

היצור היה עצוב מזה שלפתע הכיר חבר חדש ,

שהיה שונה כמותו שהוא אפילו בתחילה לא קיבל אותו עם הזמן הוא למד שלמרות שהוא שונה,

צריך לתת לו הזדמנות ולקבלו.

הם הסכימו להכיר חברים חדשים ולא שינה להם כמה הם שונים.

מהסיפור אנו למדים לקח : צריך לקבל את האחר ולא משנה כמה הוא שונה ..

זה לקח לעתיד באופן אישי שעוזר לי מאוד.

האיורים הם יפים ומיוחדים ומתאימים בדיוק לילדים מביני עינין.

מאוד נהנתי מקריאת הספר ומהלקח שלמדתי ממנו.