גשר של נייר

ספרו של צבי גיל יצא לאור בשנת – 1996.

ספר יוצא דופן באמינותו.ילד שעבר את אימי השואה, הנציח בצורה מסודרת את כל מה שעבר עליו.מאתיים חמישים יתומים שרדו את התופת, והגיעו למוסד "מוסינזון" במגדיאל, שרידי אדם קטנים.

אלה שנותרו חזקים, בנו חיים חדשים, משפחות שלמות שהיום כוללות נכדים ונינים.

עיירתו, זדונסקה – וולה, אופיינית "לשטעטל", מצטיירת כמשפחתית, אוהבת, פולקלור, קהילה עשירה חברותית, ולאלה געגועיו. והעיירה נמחקה לעולמי עד כמו שאר העיירות בפולין.

המציאות של הילד הקטן, הינה רגשית, ומלאת אושר. העיירה היתה צמודה לעיר המחוז לוד"ז.

מנגד – סיפור כיבוש העיירה , והוא בשמו הקודם ,העשייק גלזר, צופה ורואה,              יהודים הנלקחים בקרונות בקר אל מותם על לא עוול בכפם.

השפלות, דיכוי, עינויים, פחד מוות ומחלות, מלווים את הילד לאורך שנותיו כקטין. מסמך אנושי מצמרר, מטלטל, והקורא מרגיש אמפטיה, לאורך כל הקריאה.,

תחושת האין אונים, המטשטשת כל רגש, אולי גרמה לסוג מוזר של הישרדות, הכל הוביל לייאוש תהומי. מלחמת הקיום הקשה, הפכה את האדם לחסר צלם אנוש.

התפרקות התא המשפחתי, עם גירוש הגברים, ושליחת הצעירים לעבודת כפיה, ולמחנות עבודה, גרמה לייסורי נפש נוראיים.

פירוט החיים בגיטו, והנסיוניות להישאר בני אנוש, מתוארים כאן בדיוק מירבי, וניתוח המצב הנפשי.  לאשורו.

לאור שנים של חקירת נושא השואה, ע"י מומחים לדבר וסיפורי ניצולים, ניתן לומר , כי ראייתו, וזכרונו מגישים לנו מסמך נדיר.

הפרק על חיסול גיטו זדונסקה – וולה – בבחינת לא יאומן כי יסופר.

תיאור נוסף הוא המפגש עם פלוגות המוות של האס. אס. ולבסוף העליה לארץ בתום המללחמה, תערובת של אודים שמנסים להתגבר על ההתאקלמות הקשה בארץ.

היישוב היהודי כפי הנראה, לא קלט או הדחיק, והבליט רק נושאי  גבורה כדוגמת מרד גיטו וורשה.

הספר הינו חובה בכל ספריה פרטית או ציבורית.