איזו חגיגה לעיניים, צבעוניות ואיורים מקסימים, על שכונת נוה צדק, שבה נולד הסופר.

תקופת צנע בארץ, ועדיין קיים דו קיום בשלום עם הערבים השכנים.

בכל פרק מתוארת דמות שונה, כדוגמת רחל המשוגעת, מוסא החלבן הערבי, וקולנוע עדן – שעדיין לא שופץ עד היום.

חוט של חן שזור בין קטע למשנהו, גולת הכותרת היא רחוב שבזי (שחוויה גם היום לטייל בו) שלדעתי צריך לצעוד לפיו, מהסנדלר עד לכיוון התור המשתרך אצל האופה הערבי שמכין לכל השכונה את החמין, ועד הגהצן השכונתי.

הכל בקטן, צנוע, מוכר לכל מי שנולד בת"א וביניהם גם אנוכי.

לבסוף כותב הסופר – וכדאי גם לנצור: "העושר לא שרר בבתי העיר, הכל ידעו לשמוח ולשיר ואנו דור של לוחמים, ועמינו לא יזדקק עוד למחילה ורחמים."

בתוך כל דתייה טיפוסית מסתתרת נשמה משתוללת של אישה רגילה, שיעודה מאהב פרוע כדי לברוח איתו למרחקים".

קטע משיר של ענת אנג'ל שנקרא "בתוך" תוך כדי קריאת שיריה המדברים לכל נפש מתגלה האוטוביוגרפיה היוצאת יופן של המשוררת.

הספר נחלק לשניים; תהליך של חזרה בתשובה, עם השיר "גאולה" תרתי משמע, מתקופה מוקדמת. ו"כחול" בקונוטציה מינית, הכולל שירים מרגשים מתנגנים, מלאי רגש האהבה שרובנו מייחלים לשכמותה.

ולראייה "בוא נתרחץ עכשיו במים פושרים, כי המים יחממו אותך מדי וקרים יקפיאו אותי (השיר "בוא – עמ' 25) עור הנמר כשמו כן הוא יש בו חברבורות קצת מתערערות ומלטפות יופי.

עומדת על הבמה אישה נאה נועזת, אמיצה המספרת במלוא גרונה, את מסכת חייה הכל-כך כאובה.

אימא לשלושה הנשואה לגבר, המייצג סוג של מצואיזם, שניתן לראות את רודנותו ואת היותו אגואיסט, במונולוג ארוך וכואב; השחקנית "שופכת" סיפורי עוצמה וכאב, על מר גורלה של אישה אחת מיני רבות שסוגרה בתוך עולם של בדידות, פחד מפרידות והזדקנות וחוסר תקווה.

היא לא מנסה לקבל יותר.

משחק מרשים, מעביר את המסר, נוגע בנימים מוסתרים ומוצנעים לכאלה שלא יכולת להתמודד עם חיי היום-יום.

לקח לגיבורה שנים רבות לכתוב את האוטוביוגרפיה שלה.

העדות המצמררת היא כמעט, נחלת סיפוריהן של כל ניצולי השואה. אך כל סיפור מזווית שונה, אך כאבי הלב והטראומות, דומים.

מרים הילדה, נפרדה ארבע פעמים מיקיריה.

והיא זכרה את כולם: אבא, אמא, סבא וסבתא, את הדודים מהצד של שי ההורים,.

כמויות של אנשים,

שזה בלתי נתפש מה חולל הצורר הנאצי,להם.

רק בישראל, החלה בחיפושיה אחר ספרים, אנשים ארכיונים, אנשים שהכירו אנשים,לבנות את סיפור חייה ולהוציאו לאור.

הכל החל בוורשה, בפולין, אחיות אמה עזבו לפלשתינה והן אח"כ מסרו לה את התמונות שנשאו עימן, במשך כל השנים. אלה שנשארו באירופה, לא קראו את המפה נכון, ונשארו להמשך לימודים גבוהים, למטרת ביסוס חיים אקדמאים באירופה התרבותית, החיים אז לפני המלחמה, היו נעימים, והנערות כבכל מקום , בגילאים האלה, היו מלאי תסיסה.

הסיפור  המדהים ביותר, הוא עלייתה לארץ באונית "יציאת אירופה"

הלא היא אקסודוס המפורסמת שסיפור תלאותיה במשך, חודשיים ידוע לכל.

לימים מצאה גם מכתבים שאמה, שלחה לאחיותיה בקיבוץ ,ובהם ישנה אמונה כי הכל יהיה בסדר.

שהחלו האקציות, הוריה של מרים נעלמו והיא ,נשארה בגיל ארבע וחצי, כשמראות מזעזעים מלויים אותה עד סוף חייה. לימים גילתה בארץ חברה של אביה שסיפורה נתן לה להבין איזה אבא נדיר היה לה, שהתמודד עם נכותו בפולין מבללי להתלונן , ודאג להסתיר זאת מעיני בני המשפחה.

מרתה  מרים קליימן, הותירה מורשת לכל המשפחה, ולכל עם ישראל. ומי שעדיין מסרב להאמין, נכונה לו פה הוכחה ניצחת לסבל האישי והלאומי של העם היהודי.

סיפור המעברות של שנות ה- 50 תועדו לא מעט. ספר זה יוצא דופן הן בצורתו והן בתוכנו.

כאן מתגלים לנו סיפורים נוגעים ללב, והווי חיים צנוע ביותר במעברת, סקיה א' (הלא היא אור יהודה של היום) היחסים "שבין אדם לחברו" ואווירת היום הכה קשה, מחסור בעבודה, מחסור בתאורה, באוכל, לקורא לדמוע בזוית העין ולאמפתיה, ולהתייחסות מחודשת ל"בוגרי" המעברה שחסכים וחסרים לא בהכרח מהווים מכשול להצלחה בעתיד.

איורים יפהפיים.

רינה מטרני מספרת על ילדותה בואדי סאליב, מעין קבוץ גלויות של "עליות", מקום עם חום ופשטות.

הוריה ואחותה הן עמוד התווך של חייה.

ה"מרפסת" היא מקום מפגש חברתי עם השכנים: אבטיח, גופיות, רמי וזיעה. צנע וחיים ללא יומרות.

למרות ה"ביצה", הבנות בסדר. אך החסכים…

רב מכר !

ביוגרפיה של אישה אמיצה שחלתה באמצע החיים ומשתפת את הקוראים מתחילת מסע ייסורים ועד לתקווה.

בשיטה לא קונבנציונלית היא נותנת לקורא הרגשה שלמרות כל הקשיים, ניחונו בכוחות על-אנושיים וכוח הרצון הוא הכוח העליון.

לילי כותבת את קורות חייה לזכר משפחתה שנספתה באושוויץ.
חלק ממשפחתה חי היום בישראל וזו אוטוביוגרפיה עבורם, למען לא יאבד הסיפור במהלך השנים.
לילי ניצולת שואה, כמו רבים אחרים שלקח להם המון שנים לכתוב את סיפורם.,
היא התבגרה בצל המלחמה בבודפשט, ומהרגע שהגרמנים כבשו את העיר בשנת 1944, החל המסע הארוך אל תוך חושך חייה.
אנו תוהים שוב ושוב איך ממשיכים לחיות אחרי הגיהנום הזה. שכול , יתמות, איבוד רכוש בית חברים הכל ובכל זאת יצר חיים בלתי מובן.
אחרי שנים רבות הזיכרוןצ שלה מתעורר והיא זוכרת הבדיוק מפתיע תאריכים מקומות ושמות. הסיפורים חוזרים על עצמם, תפירת כיסים לטרנספורטים, עוברים לגיטאות, נכחדים ממחלות ומחוסר אוכל, מאבדים צלם אנוש, והמשפחות נפוצות לכל עבר.
ומשם, לאושוויץ, או למשרפות בטרזינשטאט, ונותרים רק שלדי אדם במקריות מן השטן.
בסיפור הצצלה זה אתה מבחין במשפחתוללוגיה גדולה המתפרקת לגורמים.
המחלות המלוות אותה ואת בעלה מוריץ, ובן דודה, משפיעים על מהלך חייהם הלא מוצלח בישראל.
גוררים שלושים שנות נישואין, ואתה לא מבין בכלל מה זאת אהבה, עם כזה רקע נוראי. מענין ודרמטי.