דויד גרוסמן אחר. אל מועדון לילה נכנס דובלה גרינשטיין, שעומד להציג מופע סטנד – אפ..

עירבוביה של צחוק ודמע, וצימאון נואש לקהל מקשיב, גורמים לדובלה לדבר בתזזיות ולגלוש גם לחייו הפרטים, מן סוג של פחד קמאי, שהציבור יקום וילך, ואתו גם הפרנסה.

אני כקוראה , הרגשתי יושבת לידו על הבמה, נסחפת לבדיחותיו ה "סלנגיות" וכנגדן , לסיפוריו הנאמרים בעברית משובחת. אתגר רציני לקרוא ספר שכזה.

גרוסמן הוא להטוטן ואשף המילים, שאין רבים כמוהו.

הוא כאן, בתפקיד השופט, חברו של הסטנדאפיסט מן העבר,שיושב ומקשיב,וסובל קמעא מיסורי מצפון, שלא היה שם לצד חברו ברגעי מצוקתו.

זהו סוג של תיאטרון אבסורד – שהשפה הקלילה, משנה צורתה והכל במהירות של ערב שאמור להסתיים בדקות אלו וממשיך לרוץ בתזזיתיות בלתי פוסקת, עד הסף המר שבו נודע לו על מות אמו, ומחשבותיו חולפות על פני הקהל שהוא מכניס את כולם לתוך הוויתו.

,הקהל מרגיש חומל, לא נוטש ,ושניהם בעצם שחקני במה, גם השופט אורחו, וגם הוא עצמו.

האם ייתכן שסיפורים אוטוביוגרפיים של מישהו העומד על הבמה יותר מרתקים ממקצועו הליצני של הסטנדאפיסט? ספר מיחוד.

אסף נער בן 16 עובד בחופש כפקח בעירייה. אוסף מהרחוב כלבה בשם דינקה.

ארבעה ימים היא רצה כשבעקבותיה אסף לגלות את תמר, אתה גדלה. תוך כדי דילוגים על מדרכות, בסמטאות ובחורשות, מתגלה סיפור מדהים על תמר הנערה המנסה להציל את אחיה המסומם – שי, שניהם גאוני מוסיקה, המופיעים כחסרי דיור וקבצנים, עם נגינה ושירה והכובע ה"אוסף" את המעות עובר לקבוצת עבריינים שהשתלטה עליהם.

ארבעה ימים של חיפושים וגילויים מסעירים על שתי משפחות של אסף ותמר, שכנראה נועדו זו לזה וזה לזו.

אנו פוגשים דמויות הקשורות לגיבורים שכל אחד מסמל "פיגורה" שאנו מכירים מחיי היום יום, ובעצם לא מעניקים להם את החשיבות המגיעה להם. למי יש זמן?

סוחף אינטליגנטי וכן, זהו דוד גרוסמן