הלגה, בחורה גבוהה בלונדינית הנראית ארית, הייתה בת לאבא אוסטרי ולאמא יהודיה – משכילה שחינכה את ביתה לערכים וללימודים.

בתחילת המלחמה מבלי להיפרד מהאב ומהבת  נלקחה אמה על-ידי הנאצים. מכאן מתחיל החיפוש אחרי האם וההבנה העמוקה כי היהודים הנחותים הם אלה שנגזר עליהם ובעדם הזרים שהתחתנו איתם, מפנים להן עורף ברגע שהגזירות נוחתות.

המסע של הלגה לחיפוש אחרי אמה הוא בלתי אפשרי. האב מנסה להסתירה אצל אחותו, הלא סימפטית, שהשפעתה הרעה גרמה לה להיטלטל ממקום למקום והליכה עד שבעים ק"מ. מחנות העבודה של הנשים היו סמוכים יחסית והן קיבלו אוכל כל זמן שהן עבדו בתפירת מדים לנאצים ימח-שמם.

אפלפד כדרכו חותר לעומק הנפש של הלגה, אחרי שאמה נעדרה שנה, הסתכנה וחיתה מתקוות שיבוא יום ותיפגשנה.

מחנה זוננשטיין, גרינוולד, הרליך ועוד,עקב בצד אגודל צעדה לחפשה. אביה התנתק, נישא לעוזרת ונולד להם בן וכולם נהרגו בהפצצת בנות הברית, מדי פעם קבלה אינפורמציה מגבר שעבד בחוותם, לבסוף נכנסה מתוך תחושת הזדהות לצחנה שבו קבלה טיפוס, והספיקה לשמוע מה עלה בגורל האם ולהיות בקבורתה.מסע אפל, עוד סיפור מצמרר, מיטיב הסופר לחוש את כאביה, תקוותיה ויכולותיה.

רק מעטים היו מיוחדים כאלה.

הקטור פוליסאנו שפוקח את העיניים על שוד התמונות הגדול בהיסטוריה שהיטלר "הצייר" סחב את תמונותיו מהעיר לינץ לוינה, לא תאר שלא יתקבל לאקדמיה. הדבר לא שינה את תאוותו המטורפת לאומנות מתקופת  ימי הביניים עד לסוריאליזם במאה העשרים.

הספר הזה בא לתאר את השתלטותו על מיטב הגלריות והאמנות הצרופה דאז ועד היום, כשעיקר הגניבות נערכו מיד לאחר כיבוש פאריס, וביניהם הגלריות והתמונות שהיו שייכות למיטב האספנים העשירים היהודים ובראש הרשימה משפחת רוטשילד, דוד וויל, ברנהיים אוסף שלוס – ובדפים האחרונים שלו ישנם כל הציירים אותם שדדו. מלבד התמונות שנחשבו כמנוונות כדוגמת: מאטיס, פיקסו, גוסטב קלימנט וכאן גם מתואר המאבק לקבל חזרה את אוצרות המשפחה מיד לאחר המלחמה. היו להם שיטות "קבורת" התמונות, ליד מכרות המלח או במרתפי המוזיאונים ביניהם "בל וודר" בוינה. היות ורבים מבין אנשי הגסטפו הצליחו להימלט לארה"ב,לקחו עימם את התמונות שהגיעו לבתי מכירות ידועים ופומביים, פליסאנו הציג לראווה את תאוות הבצע של האדם.

אחד הספרים הטובים, היסודיים המעיקים של יוכי ברנדס. לדעתי ספר לימוד לכל בר בי רב, שכדין תוהה על דמותו המופלאה של הבעש"ט, דרך עיניה של בתו אדל (ראשי תיבות: "אש דת למו").

"היזהרו בבני עניים כי מהם תצמח תורה"

אפס סיכויו של הבעל-שם, שהצליח, ולשרוד בזכות האישיות היוצאת דופן שיוצאת לאויר העולם, פעם בכמה מאות.

תורת החסידות של 'היתום' הבעש"ט צמחה מתוך משברים נוראיים וטרגיים, הוא הגיח לעולם עם כוחות נסתרים חבויים, עם יכולות מרפא, נווד מעצם בריאתו, מדבר אל הטבע שעונה לו וחובר לפשוטי העם ולאנשיו עם טרגדיות לא פחות חמורות משלו.

את השידוך הראשון איבד תוך עשרה ימים – לאה, לא ציפו ממנו שיהיה תלמיד חכם, כי מלבד האוטודידקטיות שלו, הוא לא למד מאומה. העיירה הראשונה שחי בה הייתה "אוקופ" – כובע איכרים ישן מרופט על ראשו לאורך השנים, בגאוניותו הרבה למד גם את לשון הקודש והכתב, וסיפורי התורה שמשכו אותו באופן מיוחד. בן שש עשרה התארס, ללא ייחוס וללא כסף. היער והטבע שמשו לו כל חייו מקלט להקשיב לציוץ הציפורים, צינת השלג וחילופי עונות.

למוד סבל ואיבוד קרוביו המשיך את חייו המרתקים.

אדל בתו למעשה היא חלק מנשמתו בצורה בולטת. בכל מקום ששהו ביחד ונעו מהקרפטים עד מיז'ריץ וילנה שבליטא, היא חשה ודאגה לו כי כשהתגלו כוחותיו הנסתרים להחלמות ולהצלת בני אדם, הוא הפך להיות אמיד.

התחתן עם חנה שזה ספור מדהים, ובהיותה חברתו הטובה ביותר, התאפשר לו סוג של אורח חיים מיסטי, הסתגרות והתבודדות מבני האדם, כי לכל דבר היה לה ולבתו אדל הסבר.

אדל וצביקה ילדיו הקימו משפחות, אדל נשאה ליחיאל אשכנזי ונולדו לה שלושה ילדים, אביה הפך להיות אבי תנועת החסידות ובעצם הסיפור הוא דרך עיניה של בתו אדל, אש דת למו = שם יהוה מסתתר לפי הגימטרייה.

5 שנים קיים היה גוש עציון עד נפילתו בשנת 1948 עם קום המדינה והקרבות שקרו מתחילת הימים הראשונים של ההכרזה.

"במותם ציוו לנו את החיים" מתי מעט היו שם, וכמה שבועות קודם שלחו לעורף את הנשים והילדים מארבעת הישובים: רבדים, משואות יצחק, עין צורים וניר עציון.
70 חברה מהגוש נהרגו בצורה מתועבת, האימהות והילדים בתוך המנזר, אחרי השוק הראשוני הפכו להיות משפחה מורחבת. עמיה ליבליך שעשתה מחקר מקיף, מה עלה בגורלם של המשפחות עם שמות מתועדים, ועדויות שחקרה אותם לאורך השנים, עשתה עבודה לעילא ולעילא שנותנת לקורא להבין את כל ההיבטים של המשפחות, לאחר מכן התפצלו וחלק מהמשפחות עברו ליבנה. בכל מקום שבו השתכנו לא ידעו איך לקלוט אותם, הכבוד שרחשו למשפחות היה מכל עבר ומעל להתייחסות נורמטיבית.

במהלך השנים התגלו במשפחות ללא אב, תסכול וחוסר אונים ויחסים כמעט בלתי אפשריים בין אמהות שעבדו בחוץ על מנת לפרנס, ובין ילדים שבנו לעצמם חיים עצמאיים; לעיתים קשיי הקליטה, בגבעת עליה, בקיבוץ או במקומות אחרים גרמו לכעסים ואפילו לחמה עצמית.

הסיפורים בגוף ראשון של הילדים שגדלו אמיתיים ואמיצים בהיחשפותם על יחסי איבה ואהבה, ובכל אופן נקודת המבט של הקולטים אותם, הייתה הערצה לאביהם הגיבור.

מחקר מדהים בעוצמתו, מרתק מהעמוד הראשון ועד סופו, אותנטי, חושפני חובה לקרוא כדי להבין את טובת הכלל במקרה זו גבורת מעטים מול רבים, מתוך ידיעת ההקרבה.

אחד מסיפורי הגבורה העוצמתיים שאני קוראת.

בהיותה פרופ' לפסיכולוגיה פרשה כאן את סיפורי 51 הילדים דאז.

ספרה של גלילה על קורות חייו של ולאדימיר (זאב) ז'בוטינסקי, מיועד כביכול לבני נוער, אבל מן הראוי שמבוגרים שטרם עמדו על טיבו של האיש, יקראו את קורותיו יוצאי הדופן של אחד ממנהיגי דורנו טרם קום המדינה.

שיריו וכתיבתו – וסיפורו מיציאתו בגיל 17 מאודסה טרם סיים את לימודיו, מעידים על יכולת אחרת. את עתידו ראה דווקא בברן, ולחילופין ברומא.

הוא נולד ב- 1880 ונפטר בגיל 59 בניו-יורק.. ולבסוף הובא לקבורה ליד הרצל בהר הרצל.

בעיסוקיו היה משורר, נואם היסטוריון, תסריטאי, סופר, קצין ומתרגם בעל ידע בשפות בהיותו נע ונד במקומות שונים בעולם.
אשתו יוענה, הייתה אשת איש סובלנית, עם בן אחד בשם ערי, שהלך בדרכי אביו. לעיתים חיכתה חודשים עד אשר יסיים את פעילותו.

ב- 2015 עשו עליו סרט מקורי בהיותו כותב סיפור על קורות חייו שיזם יאיר קידר.

ז'בוטינסקי היה נואם ממדרגה ראשונה שסחף את מאמיניו לאמונה כי גדוד עברי שהקימו בזמן מלחמת העולם הראשונה ויחידות הגנה עצמאיות, הם שיחזקו בעתיד את גורלה של המדינה היהודית שתהיה חייבת לקום.

הוא היה ראש בית"ר, ומנהיג התנועה הרביזיוניסטית שהמנטרה בחייו הייתה לדאוג למען הכלל.
ביכולת הנאום הוורבלית שלו, ביכולתו הוירטואוזית בכתיבה, כבש את כל מי שאוזנו הייתה כרויה למצב…

שירים, תרגומים, מחזות, ספר על שמשון השופט, שיר לאסירי עכו (שם ישב כשחזר ממצרים), וצניעות מסתירה את חשיבותו והאומץ שבו…

כשנתקלתי בסיפורו בפעם הראשונה זו הייתה פגישה עם בנותיו מילה והדסה, שנלחמו למען הקמת מוזיאון לזכרו של אביהן יוסף באו, שניצל במלחמת העולם השנייה בזכות כישרונו כגרפיקאי וזייפן תעודות, וכן כמאייר מבטן ומלידה.

בספרו האוטוביוגרפי מתאר את חוויותיו בתקופה הנוראית בשנות ה- 40 מהרגע שהם עברו לגיטו בקרקוב, עד שהועברו לפלאשוב שהיה מחנה עבודה ליד העיר.

הוא ואשתו היו הזוג המדהים שנישאו והונצחו בסרט המפורסם "רשימת שינדלר" וכך הם נחשפו בעיני כל העולם כסמל לחיוניות למרות חיסול הגוף והנפש בידי הנאצים בהיותו ילד עם שני אחיו וזוג הורים, היו צריכים להמציא "יצירתיות" כדי לשרוד. כל לילה וכל יום לחוש את תחושת המוות שהיא הייתה מזונם העיקרי חוץ ממרקים דלוחים וסלק עלוב.

ציוריו בשחור לבן בעמודי הספר ממחישים את השאול שאליו הם נפלו עם עוד אלפי אלפים "ניצוץ דועך של תקוות מצומקות" ומובן שבאו לא שוכח לספר על חייהם הקודמים שהיו מרופדים, ואילו כאן כל לילה אקציה ופחד מהטרנספורט הבא.
המאכריות שלו ושל אחיו נתנה להם מידי פעם נשימה קצרה, ועם הומור שחור איכשהו עברו כברת דרך.

אחד הקטעים היותר מזעזעים זהו תיאוריו את אנשי הס.ס. שחיפשו ורחרחו אחרי יהודים כדלק להסקת תנורי מחנות ההשמדה ולהפכם לחומר גלם לייצור סבונים ומשיער ראשיהם לעשות מזרנים.

כדי לא להרגיש במבוכה עדיף לקרוא ולנסות להבין כי אף מקרה בהיסטוריה הרצחנית של עמים למודי מלחמה, לא הגיע לשטניות ולניבלות כפי שהגרמנים הנאצים שטמון היה בהם – חיית האדם. ומי יודע אם זה יתפרץ שוב אי-פעם בהקשר ליהודים, עכשיו יש לנו מדינה ולעולם לא יצליחו להשפילנו מבלי שנשיב.

רם אורן לקח כדרכו פרשיה מההיסטוריה המורכבת שלנו כעם ורקם סיפור מקורי על חטיפת ילד מילדי טהרן וכל הפרוצדורה המוסתרת והשקרית שפגעה בהמוני עולים שהגיעו מיד לאחר המלחמה.

בנם של חמדה וסעדיה נולד בעמראן, משם עברו לשדה התעופה בעדן כדי לטוס לישראל.

בהיותם בראש העין קבלו צריפי פח, בתוכם החלו להתארגן. הילדים הועברו לצריפים ואילו ההורים נשארו באוהלים. תת תנאים שררו בארץ החדשה וההסתגלות הייתה קשה ביותר.

מבצע העלייה מתימן היה גדול ממידותיה של המדינה שבדרך. אותרו לעולים מקומות עבודה יזומות ומיום ליום נוספו רבים נוספים.

הסיפור מתמקד בחטיפתו של אברהם בן חמדה וסעדיה.

אנשים עשירים מארה"ב יצרו קשר עם מתווכים מהארץ, שסיפקו להם תינוקות יהודים לאימוץ במחיר לא מבוטל.

מכאן ואילך משתלשלת פרשיה מצמררת, חדווה ובעלה לא האמינו במות בנם כפי שדווח להם, ומישהי הוסיפה כי ילדים נחטפו ואומצו.

חמדה לא שקטה אך בעלה מת מצער, היא הועסקה כעוזרת בניקיון בתים, לא רכשה השכלה ולמרות הכול נחושה הייתה, באפס אמצעי פתיחה, להגיע לבנה.

תלאותיה כללו; שיתוק, אשפוז, ואלימות מצד גבר שנישאה לו, אך ברחה ממנו והצליחה להגיע למעון לנשים מוכות, שם לאחר החלמתה, מצאו לה עבודה.

היא הצליחה לחסוך סכום כסף ולגלות כי בנה חי במשפחה מאמצת, עשירה ותומכת.

במשך שנה למדה אנגלית בסיסית, כדי שתגיע לגרינפורט, מקום מגורי משפחת כהן מאמצת בנה, תוך כדי עבודה במעון לאוטיסטים גילתה כי בנה שהתבגר, עובד שם בהתנדבות.

ישנה הפתעה בספר בדרך בה נערך גילוי ליבה, בהיחשפה לילד שהפך לג'רמי ולמתנדב במקום עבודתה.

החיבור היה איטי ומלווה במחלה קשה, אך סוף טוב הכל טוב, כולם החליטו לחיות יחדיו בגרינפורט.

בדרכו הקולחת, עושה אורן עבודתו נאמנה בפרטים ובהיסטוריה. אם כי בשינויים קלים הכרחיים.

גיבורת סיפורנו – נחשפה אלי בספרה "ילדה", ממשיכה הסופרת את דרכה בספר הבא "נערה" וכאן היא כבר בישראל עולה חדשה שנחשפת לכל הקשיים, בפרטים שלנו הדברים הם בלתי מובנים, וכמו כן התייחסותם אז של החברה שנולדו בישראל, והתנהגותם המתריסה כלפי אלה שהגיעו "משם".

בסוף 1949 – כשהיא עוד שרויה בסיוטי העבר, בנחישות מחליטה להתמודד עם קשיי השפה – להיקלט ולספוג עלבונות, ויחד עם הכול לספר ולתעד את כל מה שעברה "שם".

אהבה טרם נמצאת, אבל מילים קשות כ'אוד מוצל' 'סבון' מלוות את יומה ובעצם היותה כישרון בלתי רגיל בציור ובאיור מצילים את נשמתה.

חרף היותה בתוך כאוס עצמי, גם עם חילוף שמה (אירנה סמיט) וגם חייה עם נוצרייה שהייתה עמה, ואז החזירה אותה לאמה באמצע ימי המלחמה הנואשים, שמרה אילונה על תקווה.

הספר כתוב בנימה אופטימית, אם כי משדר את הסבל שהתמשך לאורך שנותיה כמעט ללא תקווה – עד הגעתה לארץ ומלחמתה הבלתי פוסקת להיות אחת כמו כולם.

תיאור הגעתה לפלשתינה באוניה "גלילה".

ומקור פרנסתה בארץ באמצעות כרית ההחתמה הכחולה, שהמציא אביה ושמשה לחותמות הדואר ולצבא.

אדון סלומון גולדמן – אביה שחי בארץ, שכתבו בה הפוך, פיצחו גרעינים ודברו בקולי קולות, ואילו הם השאירו ערימות של גוויות בארצות שבהן פעלו מחנות המוות.

מדהים ולא אמיתי !!!

בתנ"ך זהו סיפור עוצמתי. דמותו של שמשון הנפיל היא דרמטית וכמעט בלתי ניתנת לתיאור. לידתו, מאבקו באריה, שבלחיו ניגר הדבש, אימו שבגדה ודלילה, והפסוק "תמות נפשי עם פלשתים" כשמעל ראשו מוטט את הבניין על 3000 הפלשתים.

יש סתירה מוחלטת בין צורתו הפיזיונומית האדירה לבין חולשת נפשו, חוסר הביטחון שבלט, וחוסר הרגש שבו גדל.

הסיפור שכתב גרוסמן, נוגע לכולנו בגלל הפער העצום בין הדמות לנפש הפיוטית, דמות שהינה כוחנית ומתומרנת בידי אלוהים.

גרוסמן מביא בתחילה 3 פרקים מספר שופטים, שנועדו להכניס את הקוראים לתוך האווירה המיסטית התנ"כית וממשיך בכתיבה מאד זורמת על המיתוס שנקרא שמשון, שהיה אחרון השופטים.

כשמבקרים את קברו של אביו "מנוח" ליד הר צרעה, קשה להבין היכן אמו בתמונה, שמה של אמו הצללפוני – משפט יהודה על שמה קרוי מושב צלפון.

מעניין שבסיפורי הנצרות משווים את עקרותה של אמו של שמשון להריונה של בת שבע העקרה אמו של יוחנן המטביל – מעין הקדמה למה שעתיד לקרות לנצרות.

מוזיאון השואה בוושינגטון יזם פרוייקט בינלאומי שכותרתו "עדי ראייה לרדיפות היהודים".

הספר מספר על שנים עשר ראיונות שאספה אנה בקהילות בהולנד.

שנים עשר ילדים דאז מספרים בכנות על יום הילקחם של חבריהם-שכניהם היהודים.

העדויות הללו – לא ממש משקפות את הבנתם את הנושא, גם בגלל חוסר תקשורת ועיתונות וגם בגלל ריחוקם מהמציאות דאז. כך הם רואים איך מרחיקים את שכניהם היהודים והם נעלמים לגמרי מהנוף שאיתו הם חלקו עם חבריהם.

העדויות מלוות בתמונות וסיפור אחר סיפור מגלה את השפעתו עליהם בהתבגרותם.

באחת הדוגמאות מסופר על רולוף ארנולדי – יליד 1929 כבר חולה. הוריו היו חברים של משפחת ניווח היהודיה.

חַלקו עיתונים, אוכל וידידות, כשהחלו הגזירות על היהודים, נאסר על אימו לבקר את השכנה.

אסן העיר הייתה מלאה בגרמנים, אביו ציית לכל חוקי הגזע, וכן יום בהיר אחד נעלמה משפחת ניווח וניישטד רולוף ראה איך לוקחים אותם ושכנתו נשארה ללא הפאה היפה, עד היום מטריד אותן שלא רץ לתת לה את כיסוי ראשה… וכך מלאי ייסורי מצפון וגם לא… מדווחים שנים עשר העדים.

ספר מעולה.