המחברת הגדולה
בשנת 1988 כשקראתי ספר זה לראשונה, לא תיארתי לעצמי כי מדי פעם אתגעגע לסיפור המיוחד הזה.
בשבוע הספר העברי בחודש יוני 2012 ראיתיו על המדף, כמו-מכרה ותיקה הציצה בי "המחברת הגדולה" ובן-שנייה הספר היה בתיקי.
בתקופת השואה משאירה האם את תאומיה בבית הסבתא ב"סוף העולם", מקום שומם.
היא לא ראתה שנים את בתה, ולא הכירה את נכדיה.
הסבתא הזקנה קשוחה ובכל-זאת לאחר מאבק מילולי לידם, מסכימה הסבתא לקבלם, בתנאים קשים ביותר.
היא מגדלת לבד את מזונה, חרוצה כנמלה, מאחסנת במרתף כמויות אוכל, והילדים מגיל קטן – חריפים במיוחד, מסדרים לעצמם מפתחות לכל חדר, דרכי מילוט, חנופה שקרים, והם יודעים כי מכשפה זו היא הצלת חייהם ומבלי להבין בפוליטיקה, הסביבתית מדינתית, ברור שחיי היום יום שלהם, מחשלים אותם, הם הופכים לאכזריים, ללא מצפון, המסוגלים לחיות ללא טיפת רגש. הם לומדים שם לעבוד, אחרת לא יקבלו מזון, ושלא כל דבר בחיים מובן מאליו.
במקרה הראשון כשראו ביער חייל מת, שהעורבים נקרו את עיניו, לקחו את נשקו והכדורים ואת הרימונים, מבלי להתייחס לגופה והחביאו את ה"שלל".
ישנם בספר סיפורים שקשה לקבלם, אבל במלחמת העולם השנייה, האבסורדים הכי קיצוניים מקבלים ממשות, ובמקרה דנן זה חישל את צמד התאומים, והפכם ל"מפלצות" במובן מסוים, ובהיותם כה אמיצים וחכמים, שרדו את כל הבלהות שראו.
ספר הנותן חומר למחשבה, שכל מה שקשור למצפון ומוסר, או רגש המנתב את חיינו, עשויים להיעלם בתנאים כמעט לא אנושיים, אם כי בתוך הסיפור הזה ישנו גם הומור שזהו סוג של הגנה.
מדהים….