"היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה", ביטוי המתאים לסיפור האישי של הסופר, זהו סיפור ילדותו העגומה של אלי "שמניח" שגדל בשכונת הארגזים בת"א. בן להורים גרושים, שלכל אחד מהם קיימת "חטוטרת" מזיקה, הן בסמים והן באלימות.

בתוך "חממה" מזעזעת שכזו צומח ילד דעתן, אוהב קריאה מושבע, הכותב בהומור ציני על תלאותיו האישיות. אביו המיוחד האמן, מצליח לשדר לו קצת ערכים וחינוך.

הקורא לעיתים דומע וגם מגחך. שפתו הציורית, כוללת "סלנג" עכשווי, ויכולה למשוך גם את הקוראים בגיל ההתבגרות, שיבינו כי חייהם הטובים הם לא דבר המובן מאליו.

מקסים, וזהו ספרו השני של בוסי שהפך להיות ברשימת רבי המכר.

מונודרמה – שחקנית עדי בילסקי
שזכתה בתואר שחקנית השנה בתיאטרון הפרינג'

על הבמה עולה בחורה עם צמות, יפהפייה עם מינימום אביזרים; ספסל, מזוודה, רדיו ברקע, וחולצת רובשקה. נכנסת לנעליה של פנינה גרי, שעברה טרגדיה, כשאהובה עלי בן-צבי, בנו של הנשיא השני של מדינת ישראל, נרצח עם ששת חבריו בשדות קיבוץ "בית קשת".

במשך שעה וחצי, זבוב לא זמזם, ורק קינוח אף מדי פעם, נשמע באולם.

היינו לרגע כולנו באותם ימים של קצת מלחמת העולם השנייה, וקצת מלחמת השחרור, שלוש שנים מאוחר יותר.
האידיאולוגיה, והנחישות לנצח בכל מחיר. והחיים האישיים שנדחקו לקרן זווית, לעומת היסטוריה המתחדשת מול עיני הצעירים, הם-הם שגרמו לנו לקבל מדינה על מגש של כסף. הכול היה של כולם והקולקטיב היה קונצנזוס למה כל כך השתנינו ???

עדי בילסקי היא מדהימה, בעלת כריזמה ובמשך שבעה חודשים התאמנה עם פנינה גרי, שבתום ההצגה עלתה על הבמה וסיפרה כיצד החליטה לכתוב על חייה דאז.

(הסופר היהודי המפורסם שכתב את "מה מעיק על פורטניו")

בגיל 50 מגלה הסופי, שאביו העקשן והגאה חולה במחלה סופנית. פיליפ רות מבלה עם אביו, תוך כדי ראיה הומנית את מצבו, במשך חודשים.

הם חווים חוויות מן העבר המשותף, מתחשבנים בקטנות. אוטוביוגרפיה מקסימה ושובת לב, למרות החידלון, מאבק הירואי – קומי. של האב במוות, כשבנו כותב לצידו.

לפי עיתוני ארה"ב: ספרו השני הטוב ביותר של פיליפ רות.

גיא גולן בחור נמרץ  וחומד כסף, תכנן מכונת  הגרלה שיכולה לשלוט על מספרי הזכיה.

לכאורה סיפור דמיוני , אך לאחר קריאת הספר קשה להתעלם מן הפנטסיה של הנגיעה בעושר.

הסיפור מורכב מדמויות המשתלבות מעברו של גיא, השומרות אמונים זו לזו בסחבקיות צברית.

נוכחות דמויות מעולם הזוהר, נערות ליווי והימורים, ארוחות פאר,

וקו מנחה : תעשיית הכסף.

"מאחורי סורג ובריח",

מתנהל לבסוף חשבון

הנפש של גיא וחבריו, והם אוגרים את הכסף למטרות צדקה.

נקרא בנשימה עצורה ומלא בהפתעות

כתיבתה של הסופרת הזו מיוחדת במינה.
הספר אני אנסטסיה, זכה בפרס אקו"ם לספרות בשנת 1993.,בהתחשב שזהו ספרה הראשון, ניתן היה לצפות כי ספריה הבאים כדוגמת "סוזאנה
הבוכיה" יהיו המשך מרתק ונוגע ללב כמו זה, ואכן זה כך.בחרתי להתמקד באחד מהסיפורים"יומני ברלין"שהוא הסיפור המרכזי.

שוכבת בחורה בבי"ח במחלקה הפתוחה, שמתארת בגוף ראשון את הנפשות המשחקות ב"מחזה" (בית החולים)
בתוך המחלקה מתנועעות דמויות שנקלעו למקום הזה, עם נפש מדממת , המקבלת טיפול תרופתי.

בהומור מקאברי, מתארת אביגיל ,החולה בדיכאון קליני , עם נסיונות התאבדות בעברה, את ה"גיבורות" שנמצאות שם. היא מבחינה בשתיקות הארוכות שלהן, מחד, ומאידך שקיעות לתוך נפשם.

לעיתים נזכרת הגיבורה בעברה, בו בילתה עם אחיה אלון, בברלין, וכאאן מתוארת מערכת יחסים מורכבת עם האם, ולעיתים נזכרת מתוך ערפל הכדורים, בנישואיה לג"יי האירי שגררה אותו לארץ, והוא לא הבין אנה פניו מועדות כאן.

ספר עצוב, נוגע ללב, נותן לנו קצת הערכה על מצבנו אנו..

סיפורה הטראגי של משפחה החיה בצ"ילה, בכפר קטן,

אבא וחמשת ילדיו, נעזב ע"י אשתו בת ה26, והוא נאלץ, אומלל ונכה לטפל ולהשגיח עליהם.

בתו היחידה ,היתה ילדה עליזה במיוחד, ונולדה עם יכולת וירבלית, וכשרון סיפורי, יוצא מן הכלל.

מסוגלת היתה להמחיז,ולהציג,ללא פחד קהל, ועם הרבה הומור

ב א ו פ י ס נ ה – ביתם, היה מרכז תעשייתי לכריית מלח, במדבר א ט א ק מ ה שבצ"ילה.

הקהילה היתה קטנה, משפחתית וחמה. הבידור היחיד היה הקולנוע שבו הוצגו הסרטים עם השחקנים הפופולריים של אותה תקופה.

הילדה מריה מרגריטה נשלחה פעם בשבוע, לצפות ומיד לספר למשפחתה, כמובן, כי היא שלמה רק על כרטיס אחד. מפה לאוזן הופצה השמועה על יכולותיה לספר את סיפור הסרט.

כך הפכה להיות המפרנסת העיקרית שמתקבצים מסביבה אנשים מהמקום, מקשיבים לתיאוריה כולל אביזרים נלוים, שהיא יצרה במו ידיה..

חיקוייה כללו את כדולי השחקנים; ג,ון ויין, מרלין מונרו, צרלטון הסטון… עד שאנשי הכפר החלו לקנות טלביזיות,ולראשונה ראו סרטים חילופיי בנוחות בבית, והאוירה הקולקטיבית הזו הסתיימה.

משפחתה התפרקה לאט לאט..ועבודתה הלכה ונחלשה.

יכולת ההישרדות שלה הוא סרט חייה. מקסים, שובה לב, עם אוירה אוטנטית. כמו סרט זר טוב. רוחה

אשה הנשואה כ- 20 שנה עומדת בפני עובדה : בעלה נוטש אותה מסיבה נדושה –  "לאטובלו" וזהו שמו החדש. היומיום שלה נהרס, והיא עסוקה כל הזמן בלחשוב מאיפה הגיעה ה"פצצה" שגרמה לה לנואשות ודיכאון עם ילדה ברקע והן בחוסר תיפקוד מוחלט. אנו הנשים נפעמות, ומיד משליכות על עצמנו מצב שכזה, מבלי להתמם שלי לעולם זה לא יקרה.

הפיתרון המסתמן הוא להקשיב למונולוג הפנימי שלנו שקורא לכולנו לשאוף לעצמאות מוחלטת, ועם כזו החלטה להיכנס למסגרת, מרטיט, נוגע ללב. אהוד מנור המליץ בחום על גב הספר.

לחץ כאן לקרוא עוד על תמר גלבץ באתר ויקפדיה!