ז'ראר דפרדייה, שבאופן אישי אני רואה בו מגדולי שחקני הבמה והסרטים, כתב ספר כביכול למגירה.

בין סרט לבין הצגה כתב מכתבים מרגשים לאנשים שאהב, או "שיחק" איתם במהלך חייו.

בתחילה לאימו ליזט, ועובר לאביו דה–דה, משם לגיבורות סרטיו כמו איזבל אדג'ני, לפרנסואז טריפו, לקתרין דנב, פרנסיס ובר, ואו: מכתב לאדמה, לשמש, לאשתו.

את הספר תרגמה חנה לבנת, תרגום יוצא מן הכלל, המראה את רגישותו, יכולותיו ואת פילוסופיית החיים שלו, צניעות ואנושיות ללא גבול, אם כי חי מאוד קרוב לאמונתו. הדמויות שאליהן הוא כותב, ניחנות בנמרצות ובליריות כיאה לאמנים מן השורה הראשונה.

רצונו העז לשחק עד יומו האחרון מתבטא בציניות ובהומור:

"אני לא אסתלק במנוחה אם אמות לנגד עיניהם של צופים, הייתי רוצה למות כמו החתול שלי, שכוב בגן בין שתי ויסטריות (צמח סגול יפהפה).

נהדר !!!

יהונתן גפן, הכותב מבריק ושנון, בספרו זה הוא מספר נוסטלגיה כשברקע שירי החיפושיות לדורותיהם, המוסיקה שלהם, עם הציטטות באנגלית בספר ממחישים לנו את האווירה של שנות ה- 60-70 וההתרחשויות בחבורותיו באותם ימים.

מוזכרות כאן דמויות שכל אדם פה בארץ מעל גיל 60 מכיר אותם מהברנז'ה של אותם ימים; מאריק איינשטיין, אורי זוהר המושמץ וכל חבורת לול הידועה ועד סאגת אנשי דיין משפחתו הענפה, עם הטרגדיות המלוות אותה, וכל הרקע של ה"חלונות הגבוהים", בתקופת הסמים למיניהם, המין החופשי וכיצד זה השפיע על מהלך חייו האישיים וכתיבתו. נראה לפיו, כי הכול היה פרוץ וחסר מוסר, ווידוייו לכן נוקבי לב.

אותם מוכשרים השפיעו על חיינו לאורך עשרות שנים; ממוסיקה ועד כתיבה, משירי דלות ועד אופוריה שלאחר מלחמות;

השפעת ארה"ב ואנגליה עלינו כשעוד לא "דהרנו" מחוץ לגבולותינו, שדות נהלל ותל-אביב שעד היום הינה עיר ללא הפסקה.

ילדיו של יהונתן מוכשרים, גירושיו היו חלק מנחלת הכלל דאז, אנרכיה וכאוס בכל הנושא החברתי ומצד שני כל סוגי השתייה והסמים והשפעתם על התרבות שנוצרה כאן.

סיפור אוטוביוגרפי נוגע ללב

מילי שקרויה על שם סבתה מלכה, עברה בחייה לא מעט, שהאירוע המכונן הינו מות בעלה, ומחלתו בגיל 35 ומשך הטיפולים בו.

השפעת השואה והינצלות מתי מעט מבני משפחתה, בונים את חוזקה, שמחת חייה ואופטימיות שמוליכה אותה גם ברגעי השפל, שלא חסרים בתיאורים. האינטנסיביות בטיפולו של דניאל, והשהייה הממושכת בבתי החולים, נוטעים בה החלטות להמשך החיים.

הזיכרונות והנוסטלגיה, נכנסים למגירה הנשלפת בעת הצורך, ללא שליטה.

מילי גדלה בעיר הגדולה – גבעתיים ובמהלך חייה הייתה קיבוצניקית, כשהצד המכוער מתגלה בצרות עין של החברים. הם מחליטים לעבור לירושלים. טרם מחלתו היא חיה חיים מלאים בארה"ב שם היא חוותה איתו אהבה ללא סייג. "צרות קטנות" ספר קריא, עם לא מעט הזדהויות, מלא ברגש, כמו לחן המתנגן מתוך יצירה קלאסית.

ישנה הפגישה עם חנה, חברת אמה ממחנה הריכוז, שהופכת לאן גולד באמריקה, ולמרות היותה כבר מבוססת, ההערכה לחיים ולדברים הקטנים, שבעצם הם האמיתיים, מקלפת בפגישות בין השתים, את ההצטעצעות האמריקאית, שאולי מדחיקה את הכאב. הכאב העצום הבלתי נגמר.

שבעים שנה לאחר יציאתו של דוד גרף, מטולוז בכיוון לישראל, אזר בכוחו עוז לכתוב ספר הישרדות יוצא דופן.

בתקופה של לפני מלחמת העולם השנייה – עברו הורי דוד והנרי גרף לפאריס, מפולין וחיו כמשפחה רגילה ורגועה, רוחות המלחמה החלו לנשוב ב- 14.6.1940, והעיר נכבשה בידי הוורמכט, בתחילת 1941, נכלאו כ- 40,000 יהודים בדרכם אל אושוויץ, (דארנסי, בלוויל). משפחת גרף עברה לטולוז בתקווה ששם גורלם ישתפר. חוקי הגזע הגיעו לשם ובהחלטה דרמאטית, לאחר שהאח הנרי נעלם בדארנסי – ומשם לאושוויץ, גמלה ההחלטה בלב ההורים לשלוח את דוד לפלשתינה. אישה בשם גיזל רומן, ארגנה קבוצת ילדים בריאים שנקראה מאוחר יותר "ילדי הפירנאים" הקבוצה חצתה את צרפת במשך 23 שעות עד הגיעם ל"סאו דה אורגל" בדרך לא דרך מאנדורה עד קאדיס ומשם לצוק גיברלטר, ובאונייה "גינאה" לישראל. באופטימיות בלתי רגילה, עם קבוצת ילדים, ומבוגרים מכל העולם, עגנו לבסוף במחנה בעתלית, ומשם לקיבוץ גן שמואל, עם חברותא שבנתה את חייה, יש מאין, נחשף דוד למשפחה חדשה, ילדי הקיבוץ שכללו גם את שורדי המלחמה, והקיבוצניקים הצברים. הסוציאליזם, והחברותא, שיקמו את נפשו והביאו מעט מזור לגעגועים למשפחה.

תוך תקופה קצרה למדו את השפה העברית והשתלבו בחיי הקיבוץ – ולאחר כשלוש שנים פרצה מלחמת השחרור.

דוד מפרט באהבה ובהערכה את הקבוצה ואנשיה, שעד היום בגיל 80, הם קשורים קשר אמיץ, למרות שחלק מהם בנו חיים עצמאיים מחוץ לקיבוץ.

נישואיו לאורה והולדת בתו המריצו אותו לצאת ולנסות את מזלו בחוץ.

חרף הקשיים, באומץ ובתושייה, הקימו הזוג גרף משפחה לתפארת, 3 ילדים ונכדים, עסק מצליח במשותף. בספר מתוארים חוויות עם המשפחה הגרעינית שהיוותה את אבן היסוד לחייו, שקבלו טעם ומשמעות; לימים הוריו הגיעו לישראל ולמרבית הפלא, אחיו הנרי שרד וכתב ספר על תקופת חייו הקשה.

ספר חובה,

כל ניצול וכל שריד

מתקופה חשוכה,

הוא נס, וסיפור חייו,

חייב לחלחל למען הידע

הקולקטיבי והדורות הבאים.

מארקס כותב בספרו הנוסטלגי העצוב, את סיום תקופה ארוכה של חייו שבה, הוא חולם למות בזרועותיה של זונה צעירה בתולית.

בהיותו סופר ידוע שקבל בעבר את פרס נובל לספרות, וכהוכחה לכתיבתו הגאונית, מרשה לעצמו "להשתלח" בחלומות ובשיגיונות.

בעלת מוסד שאתה התיידד בעבר נותנת לו תקווה לחיים ומסדרת לו אחת שכזו.

בדרך לפגישה, מעל דפי הספר הקורא נחשף לניתוח עצמי של אישיותו המחוספסת, ובקול רם נאמרים דבריו שכל יצור אנוש יכול להזדהות, עם כאבי הזקנה המתקרבים במהירות בלתי נשלטת. השכחה, סיפור הסיפורים שחוזרים ונשנים, אמירת שלום לאנשים ללא שם, וגילו גיל 90 נמצא בשלהי חייו. סיפורי המשכב המשעשעים, סותרים את רצינות לימודיו, יחד עם זאת חלק את חייו בבתי זונות, ובדידות, מתוך בחירה, הפכה למיצוי חיים; בתיאטראות ובמרכזי אומנות ובכתיבה יומית. וכך, אפוף תרבות ומוסיקה יצא למצות את הצו האחרון שבחייו.

תיאור המפגש בין הנערה השקטה, דלגדינה, הינו פיוט על חושי, בתיאור הנוגד את הפורנוגרפיה לשמה. התערסלות נפשו בגופה הצעיר ובתגובות הנעימות שקרו לו.

נשיקותיו אותה – הינם ניחוח עוצר נשימה.

התרגום מעולה.

מכתב פרידה

הסופרת מתארת את קורות חייה  במעין מכתב פרידה ממושך, הכתוב בגוף ראשון ומאד מסקרן עקב חייה המגוונים והמלווים עשרות שנים /של חיים במדינת ישראל – עוד שהייתהפלשתינה.במהלך חייה, לא הפסיקה ללמוד ולרכוש תארים שאפשרו לה את יכולת כתיבתה החדה ולשונה המושחזת.

משפחה מושרשת שהתגוררה בטבריה, ועל כך היא מספרת בדיוק היסטורי {היא נצר, למשפחות כמו שיטרית, בן קיקי, בהלול, ועוד…ששימשו בתפקידים מכובדים].הטרגדיות פקדו את משפחתה ואביה שהיה שד"ר {שליח דרבנן ]   נפטר ממחלה ונקבר בעדן שהיא הייתה תינוקת.

הפרנסה לא הייתה מצויה בשפע, אבל הסבים משני הצדדים תמכו גם, וחרף כל הסיכויים , גדלה עם אימה ושתי אחיותיה ועוד אח אחד בשם דויד, בסוג של הרמוניה.

שאיפותיה האינטלקטואליות לא נתנו לה מנוח, והיא נסעה לנהלל, לפנימייה החקלאית, שקיימת עד היום ללמוד, ושם הכירה את מיטב חבריה, וכך האוטוביוגרפיה ממשיכה בתקופת הבריטים ועד מלחמת השחרור ועד בכלל.

במהלך שירותה הצבאי התאהב בה דב ירמיה ובהסתבכות משפחתית רצינית התגרש ונישא לה, ולאחר שנולד בנה, החלה פרשת גירושין מתועבת, עקב חילוקי דעות בלתי נסבלים, וכאן נכנס לתמונה, הרמטכ"ל דאז משה דיין  שהפכו להיות נאהבים במעונות של מחנה אלנבי בהיותם סמוכים.

סיפור הרומן אתו הינו בספרה, "בדרכים לוהטות" תיאוריה החושניים וכאב ליבה שנבע עקב חייה, גרם להתפרצות רכילותית והעיתון ה"עולם הזה" עשה מישמש גדול, ולא מעט אנשים יצאו פגועים, גם בן גוריון שענה במכתב, לדב ירמיה,  היה מעורב במילותיו.

הדסה באה חשבון בצורה חושפנית ההופכת את בעלה לדמות נכלולית, "כבש בעור זאב" וחושפת לציבור דברים לא נעימים לראיה ולשמיעה. יש פה אמת בלתי מתפשרת, והאוטוביוגרפיה הופכת להיות מרתקת שאנו ברקע קולטים אל כל מהלכי הישוב, הכנסת, הצבא מלחמות הגנרלים, ובעיקר ממחיש לנו את המלכודת הרגשית המעניינת שעד הסוף היא לא מאמצת את דעת היישוב על הדמות שבנו למשה דיין.

היא מצליחה לעדן ולתרץ את מהלכיו, למרות שאחרי מותו הוא הפך  להיות דמות שנויה במחלוקת וההשמצות בדבר מלחמת יום כיפור, והגניבות של המוצגים הארכיאולוגיים שבביתו, סתמו את הגולל על כל מה שתרם ועשה בעברו.

למרות שבנה גדל בקיבוץ ובעלה הצליח לנטרל אותה ממנו, הקשרים היו מלאי אהבה, והוא פרופ' מצליח וחי חיים מאושרים עם אשתו וילדיו.

הדסה מצליחה כעיתונאית גם היום ונשואה בשלישית.

יעל דיין הינה ביתו של הגנרל המהולל, משה דיין, שקשה להתעלם מדמותו המיוחדת, שהשאיר חותם בלתי נשכח לעם הזה..

קורות חייה: אוטוביוגרפיה, תמה, צחה, מלאה בעלילות, כתובים בראש צלול, מאתגרת ומרתקת מיום היוולדה בנהלל דרך יחסיה עם הסבתות, אימה רות המיתולוגית הנערצת, עד מהלכי חייה והשפעתם על תולדות המדינה – הקורא לא יכול להניח את הספר מידיו.

יכולותיה הספרותיות אורגות את סיפורה ומתבלות את תקופותיה בשירה, והסתמכות על קטעים מיצירותיו של אלתרמן, מהמיתולוגיה היוונית, חברתה דליה רביקוביץ ז"ל, ושירי אחיה אסי דיין ז"ל.

שלושה קטעי פרידה הרשימו אותי במיוחד:

הפרידה מאביה משה דיין, והיחסים האמביוולנטיים ששררו ביניהם, פרידה מתוארכת ומתוקשרת מבעלה ניצול השואה, איש השב"כ דוב שיאון, ופרידה לבסוף מאסי דיין שהיא מתארת את דמותו ללא כחל ושרק  ועל זה נאמר: שיגעון, גאון, כישרון, ללא און.

גישתה החיובית, והאופטימיות הזהירה מאפשרת לה להתייחס למחלתה (מחלת ריאות) כאל ספיח צמוד, אבל מותיר שובל נשימה – לפרחים, לנכדים, ולדברים הקטנים שעוד משמחים.

בתפקידיה הציבוריים הייתה שנויה במחלוקת, אך אין חולק על יכולותיה וכישרונותיה שגרמו לכזו ביוגרפיה – להקרא בנשימה עצורה.

בהרצאה מרגשת, לפני מותו מסרטן הלבלב, כשהיא מלאת הומור, ואינה אופטימית, אך מעשית, הוא מבקש להביא לאנשים תקווה ושינוי מתוך בטנו הכואבת, על זמן אבוד, כישרוני ופשוט.

יש פה חיוניות – מיועד לאנשים שיש להם קשיי חיים.

בהרצאה האחרונה הוא מדבר על המוות המתקרב, אבל בעיקר מתאר את חייו, מזוויות אחרות וחוכמת חיים, שהובילה לתופעה מדהימה:

באינטרנט צפו בה 6 מליון אנשים.

מנקודת מבט שלי, בן אדם שכואב ויודע שחייו ספורים, איך יכול לעשות מעשה הרואי כזה, ולהתרכז בהרצאה שמצריכה אומץ עילאי, כדי לדבר ולהניח בצד את הסבל ??