תמונות חיי – שולמית ביגל זכאי מסארני ליפו
בשנים האחרונות ישנו גל ענק של סיפורי ניצולים ושורדים שחוששים כי אחרי לכתם, לא יוותר מאומה מזיכרונות של השרדותם בחיים.
האמת שצריך לכך אומץ, דחיפה מבני המשפחה, סבלנות, וריכוז ולמצוא את האנשים הנכונים לעזור ולהירתם.
בבית וואהלין בגבעתיים ישנו ספר יזכור על קהילת סארני שבו נולדה הסופרת. את אביה בקושי הכירה, הוא נעדר בעוון אנטי-קומוניזם, בזמן שהסובייטים נוכחו בעיירה.
אמה, אחותה והסבתא לקחו אותה, כשהיא בת שנה וחצי, לסיביר בצפון אסיה.
בספר המורכב הזה, מתוארת היסטוריה כללית של אותה תקופה והאוטוביוגרפיה של משפחתה, בעיירה וואהלין, שהייתה מאות שנים מרכז יהודי תוסס, עם מוסדות קהילה. התמונות הנספחות מראות בבהירות, את המפות דאז והיום, וגם את בני המשפחה. שולמית התחקתה אחר בני משפחתה, והגיעה כמעט לכולם, לאחר החיים בסיביר, הקשים מנשוא בגלל הקור והרעב המתמיד, עם המחלות הנלוות, כשהמוות הינו בן לוויה קבוע, בסוף המלחמה החלה הדרך מלאת המהמורות לישראל, מוורצלוב לקרסנה גורה ששם נוסדו הארגונים להעלות את היהודים לפלשתינה.
תחנה נוספת ואיומה בדרך הייתה "אבנזה" בנוף מדהים באלפים… ששם היה מחנה ריכוז נאצי לעבודות כפיה, קשה לתאר איך עבדו שם היהודים בבניית מנהרות.
הספר עשוי היטב ומצולם בהתאם.