הצגה מקסימה על נווה צדק באווירה של התקופה, שהיא שנת 1887.

בצד הבמה יושבת אשתו של שמעון רוקח מייסד השכונה, ומספרת

ואילו על הפרקט המוגבה, נמצאות בובות בצורת אישי אותה תקופה המפרסמים {שלוש, מויאל, ועוד}

המפעילים משמשים כקולות רקע, להמחשת הסיפור.

אנו נחשפים לטותנטיות כמעיט מוחלטת,של סיפור הקמת המקום המיוחד הזה.

בחצר הקסומה מוגש לקהל תה  מהביל, וקפה עם הל, נגנים בלבוש תורכי, לבושים עם גלביות,ותרבוש.

הקל יושב על שרפרפים, ונהנה גם מאירוח כדוגמת:געפפילטע פיש" וקיגל מתוק. איזה תענוג.

לאתר הרשמי של בית רוקח אשר מומלץ בחום לחץ כאן

יעל כותבת את קורות חייה בצורה משעשעת למרות שסיפור חייה מתחיל במצוקה ובעצב.

רק בבגרותה יכלה  להיכנס לתוך נשמתה ולעצמה ולנתח סיפור אישי  שכזה . ילדה קטנה שחיתה בתוך משפחה מעורבת, מפתחת זווית ראיה שונה ועין בוחנת המצלמת את כל ילדותה, בצורה אינטליגנטית, ולא מהססת לבוא חשבון עם הראויים לכך, ומצד שני מלאת נוחם כלפי האחרים.

יש לה זיכרון מופלא המוביל אותנו לאירועים שונים והיסטוריים מהתקופה שלפני קום המדינה ואחריה כדוגמת סיפור האוניה "אלטלנה".

את משפחתה תוקפת מחלה  גנטית והופכת את חלקם לנכים בגוף אך לא בנפש, ואילו הייתה יד ימינה של האם.

לאחר שנים של נישואין מוצלחים והקמת משפחה לתפארת, היא זוכה לפיצוי ענק בזכות תמיכה מוסרית מהמשפחה כמובן, והיא הופכת להיות אחת ממספרות הסיפורים המוצלחות ביותר.

כתוב באומץ , ללא כחל וסרק, עם דמעה וחיוך יחדיו.

לאתר הרשמי של יעל קפיטולניק שהנני מליצה עליו בחום לחץ כאן

סיפור מלחמת לבנון הראשונה, ושירות החייליים הפעיל שם, עד לנסיגה המהירה , בשנת 2000.

באותה תקופה היה ראש הממשלה, אהוד ברק.

הספר הינו מסמך נדיר אמיתי ומצמרר, על דור שלם של חיילים שנותר עם שאלות, ללא מענה,

הציטטה הזו לצערי תמחיש את הכל."אני שפוי אין לי הלם קרב.. במדינה שלנו אבי ממש לא  היחיד שהחזיק בגיל  21 גוף של חברו, ללא ראש, ואפשר לומר שזה טבעי אצלנו להחזיק דבר שכזה".

יש בספר הרבה חשיפה ואומץ, התבגרות טרם עת, ועתיד לא ברור ושונה, לגבי מה שהם ראו,

יוסי סידר הבמאי, כתב את הסרט: "בופור" שזכה בפסטיבל" סנדאנס" היוקרתי ביוטה, בתור הסרט הזר

הטוב ביותר של השנה.

ובכן, זו היתה התשתית של מלחמת לבנון השניה.

לתקציר הספר והסיפור המלא מאת אתר ויקפדיה לחץ כאן

לפיד חושפת את סיפור חייה, דרך גידול שני ילדיה, לפני קהל הצופים בהתערטלות כמעט טוטאלית.

ואנו ה"מציצנים אוהבי חיטוט שואלים מדוע?

ובכן המסר: עקרת בית צעירה חדלי מלרצות את כל הסובבים אותך: ההורים הבעל הילדים וחברות ועשי את הכל במינון סביר אחרת תאבדי את האני שלך ובאופן טבעי, התסכולים יהיו רבים, והמרירות שתוביל לדרך שכמעט אין בחזרה.

מצאי שעות לחיות את חייך ולבטא את עצמך.

דרך התבטאות מעולה בלי שום קשר למשפחת לפיד הכותבת בכל המישורים והתחומים.

ממצוקי הרים רחוקים נפל בנקודת הזינוק של חייו

בפגישתי האחרונה עם ידידי חיים אברהם, שבנו בני אברהם  ז"ל , נחטף ונרצח בידי החיזבאללה,

שוחחנו ארוכות על הספר אודות בנכם אלי ולד(ז"ל). השאלתי את הספר ובמשך יממה ארוכה אחת הייתי עם כאבכם, והתמכרתי לדמות שנבטה לי מהתמונות, מסיפור חייו הקצרים המלאים יוזמה ותוכן, והכה מיוחדים. חיים אברהם למדנו לפני כמה שנים עיתונאות ותקשורת ואני כותבת ביקורות על ספרים וחוויות מיוחדות בכל מיני מקומונים, פליירים , וכו". הצורה בה הנצחתם את בנכם שעתיד גדול ציפה לו, מעוררת הערצה כי בטוחני שהחיטוט בחומר היה קשה עבורכם, כל פעם מחדש.

מי יודע איזה ארכיאולוג, ואנתרופולוג, חברתנו הפסידה, חבל על אובדן של כישרון, אומץ ותושיה שהיו קיימים באלי ז"ל, וכמה אהבה רכש לבני משפחתו וחבריו, וכל כך חבל על דאבדין.

מכתבים לחבר צרפתי בדרכו לישראל!

ידידו הפריזאי הטוב של הסופר – סימון שמו- התכתב תקופה ארוכה עמו.

יאיר גרבוז, כותב ציני ענק, אמיתי, רווי עוקצנויות סימפטיות, נכנס עם הגרזן ללא הרדמה, בפרות קדושות המוכרות לנו כל כך.

סימון א ל מ ל א , תושב פריז, מעונין ל"עשות עליה" עם בני משפחתו.

כדי לקבל יותר פרטים , הוא מתענין בדיעותיו של הסופר , שואל שאלות ומקבל מגוון ארוך של תשובות.

ימים ושעות, מכתבים מצחיקים וכואבים, נערכו בין השניים, והם באים חל\ידי ביטוי כאן. יאיר בתשובותיו , ודרך משקפיו המיוחדים מאריך ועורך לציבור סקירה ארוכה מהימים הטרום מדינה אפילו.

ספר סיכום עם התחלה חדשה.

זאב לבנה {וולולה} חי היום בחדרה, והוא כוורן {דבוראי שעוסק בתחביבו ברדית דבש וייעוץ אסטרטגי, על סמך נסיונו העשיר.

בתפקידו האחרון – בשליחותו כנספח צה"ל,לאה"ב ולקנדה, לקח את משפחתו לארבע שנים ובזה סיים למעשה ארבעים שנות שירות מדהימות ומיוחדות .

הספר כתוב מרתק, מימי ילדותו בגבעת שמואל, מלווה בתמונות מכל תקופות חייו.

ישנם אנשים שבשקט שלהם, עשו דברים מועילים, רבי מעש, ועש שאתה לא קורא את האוטוביוגרפיה שלהם, אתה לא נחשף להיטוריה המהולה באומץ שכזה.

מהיותו בחיל רגלים לאורך תקופת היותו אלוף: אתגרים כגון: הקמת פיקוד העורף, לפני כעשרים שנה, ופיקוד על חיילות השדה : מזכיר צבאי לראשי ממשלות: שמעוון פרס וביבי נתניהו..

נדודים ממקום למקום, עם האשה עמליה, ועם ארבעת ילדיהם, רק תרמו לאישיות שלהם ולהתפתחותם האישיים. חיים מלאי תוכן ועשיה , וכן, התוך הסיפורים האישיים ישנן גם עליות ומורדות…

לתפארת מדינת ישראל.. כן ירבו,

זאב לבנה לדעתי, ראוי לשאת את המשואה ביום העצמאות למדינת ישראל.

כה  רבות נכתב על נושא השואה ונראה שלעולם לא נמצה. מדי פעם "צצה" עוד אוטוביוגרפיה שנראית שנלקחה מעולם אחר שכולו מזרה אימה.

בסיפורו האישי של ליפמן, נער שנראה כמו "ארי" יש את הרקע של הבית היהודי המסורתי בחלם ואת "בקיעת האושר" שהצורר הנאצי דרך במגפו.

ליפמן רואה נגד עיניו בגיטו ורשה בתחילה, ואח"כ בראיוביץ את חיסול משפחתו ועמו מול עיניו. אחות , אח, שוב אח נוסף ואחות עם אם, ואב. גסיסה איטית, וכואבת של עיר עם מסורת יהודית מפוארת.

סיפורו האישי כפי שנראה, הוא חיבור של אישיות מיוחדת, אופטימיות, זהירות, הגיון שמקנה לו את כל יכולת ההשרדות הבלתי רגילה שלו.

כמעט כל יום הוא היה חשוף למוות, ובכ"ז תושייתו, היא זו שגרמה לו ללכת בין הטיפות

השחורות.

ראוי בהחלט לציין, שבספר מושם הדגש על שנאת הפולנים כלפי היהודים ואנטישמיות שלהם היא בפירוש "יהודופוביה" שזו מחלה כפי שהסביר פינסקר בזמנו שמקננת אצל הגויים ומתפרצת בבוא העת שלהם.

קשה שלא לנגב את הדמעות.