ימיו ולילותיו של הדודה אווה
הספר מכיל כמעט את כל מה שצריך להיות בכתיבה.
הרקע התקופתי הוא זיכרונותיו של דנקנר מירושלים של שנות החמישים והשישים. האירועים ההיסטוריים נותנים מסגרת אוטנטית, וכך נכנסת הדירה המאוכלסת בידי אנשים שלכולם רקע וסיפור מהתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, ועד כמה מעורערות הדמויות, ולמרות זאת, מנסות לשרוד את היום, וליצור מעין משפחה מגובשת.
לדירה נכנס גבר מחופש שהופך במשך שנים לדודה אווה שהוא בעצם עמוד התווך של הגיבור שאמו נרצחה בירושלים, ואביו הקים משפחה חדשה ונטשו בגיל צעיר.
יחסים אמיתיים נרקמים בין הדודה אווה שכותבת רומנים זולים ולא יוצאת מחדרה (חדרו) והתעלומה הגדולה שנמשכת לאורך הספר הזה, מי היא דודה אווה ובזכות הכתיבה המדהימה של דנקנר, נרקם פה סיפור מלא כאב (ממאורעות התקופה), רגשות, וגיבורים מיוחדים שכל אחד מהם הוא גיבור בזכות עצמו, שיכול להפוך לספרות שלמה.
ירושלים הישנה והטובה ברקע ובבנין למרגלות העיר אנושקה "הכורבע", בנה יוחנן, הנגן, לזר בעלה – אוסף הגרוטאות, וכמו-כן הגיבור ו"הדודה" והמבקרים הקבועים, גנן הזוי בנבינישתי, ועו"ד שם-טוב קונפו, שהוא היחיד כנראה שהיה קיים במציאות.
האנשים בספר הזכירו לי את דמויותיו של חנוך לוין במחזות שלו שלמרות היותם "עלובי חיים" לפי המוסכמות ישנם בינהם אצילי נפש, יצירתיים, ומוזרים.
ניתן לומר שלקרוא כמעט 600 עמודים זו מטלה – אבל כשהיא כתובה כך, העיניים טסות על העמודים.