1935 – פועלת שעלתה בעלייה השלישית.
עברה הרפתקאות בכל הארץ: פתח-תקווה, חדרה.
עבדה בכל עבודה כולל בעבודות המיועדות לגברים.
עברה חווית אונס, איבוד תינוקת, יצר נקמה, ממשיכה בעבודה.
דאגה משפחתית, לאם והניתוק מהבן.
כתב האשמה חברתי פוליטי תקיף וחריף כנגד החוליים היסודיים בחברה היהודית.
בארץ לא אהבו את אשר קראו "אני מאשים" גדול של פועלת שלא נותנים לה דרך להתבטא מילולית בעבודה.

ביקורת נוקבת.

הקשר פוליטי והיסטורי – המהלכים העבריים הקובעים את עתידו הנפשי של האדם.

אפרים ישיש חביב, היה דמות יוצאת דופן, הוא ניחן בכוח ובעוצמה, פשטות, סגנון כובש, מוסיקלי ביותר, רעיונאי וייתכן שאם היה נשאר בארץ מולדתו (ללא התהפוכות ההיסטוריות) היה מגיע רחוק.
הסופר שהינו בן משפחתו, ליקט את סיפוריו המקסימים ותרם לנו לקוראים חוויה משעשעת כשאנו נחשפים לתקופה של טרום מדינה, כשעבודה שחורה הייתה כבוד, והעיקר להביא את הפרנסה.
האנרגיה הטמונה באדם כזה, עם סולם ערכים פרטי, כשחיוך ויכולות טבעיות הן המנחות אותו, נותנות לנו להרגיש קצת מתוסכלים, בפינוקנו כי רב.
כתיבתו של יוסי הדס משעשעת עם נקודות עוגמה בכל קטע אודותיו. מורגשת האהבה וההערכה לה הוא זכה. ושוב נשאלת השאלה, מדוע מוסדות רבים במדינה דאז העדיפו אשכנזים על פני ספרדים ???

סיפורו של עזרא מור הוא סיפור תקופה לא קלה של העם, המדינה והארץ בשנת 73, שנת האפלה של מלחמת יום כיפור.
עזרא, פצוע אנוש, כותב בחרוזים את כל שלבי גיוסו ועד פציעתו החמורה, את ההחלמה האיטית והכואבת, לא שוכח עזרא להודות ל כ ו ל ם מהאחיות המסורות, כולל הרופאים האנושיים, ועד עזרתו של שמחה הולצברג ז"ל שהיה ידוע בכינויו "אבי הפצועים".
תהליך שיקומו הכואב נמשך עד היום.
מור הצליח להקים משפחה למופת, ובין היתר אפשר ל"חוש את ההלל" לאשתו אביבה שתמכה ללא סייג ובין השורות.
בדמעות זולגות ללא שליטה, עם כל משפט ודף החיוך נמתח, כשרואים איתו את האור בקצה המנהרה.
מסמך מיוחד ואישי מרגש כל כך, בהיבט שונה לחלוטין, מכל מה שקראנו עד היום על המלחמה ההיא, המזעזעת.
תוספת התמונות מוסיפה וממחישה וכל מי שהינו בן השנתון של ד"ר עזרא מור לא יכול שלא להודות לאל שאנחנו עדיין פה.
תודה לך על דקות מהנות של קריאה.

יוסף טומי לפיד – "עזר" לבנו יאיר לפרט את חייו המרתקים. באוטוביוגרפיה שלו אנו נחשפים:
א. להיסטוריה של עמנו, מימיה האחרונים של יהדות הונגריה, שטומי ואמו ניצלו מהשמדה זו.
ב. בבודפסט 1944 – כשראול ולנברג הוא מהמצילים, ואילו אדולף אייכמן הוא המשמיד.

הסקירה אודות חייו המיוחדים כוללת: הישרדותו הבלתי מובנת, את עלייתו ארצה, היותו עיתונאי עם "הקליקה ההונגרית" בארץ (דוש, זאב, אפרים קישון והחשיפה למשפט קסטנר) דרך נישואיו לשולמית לפיד, הסופרת הנחבאת יחסית אל הכלים, אבל את ספרה "גיא אוני" אין בית-ספר שלא לימד על יסוד ראש פינה – שזהו תוכן הספר. טומי לפיד היה כוכב טלביזיוני (פופוליטיקה) וכתב ספרי הדרכה על טיולי אירופה מפורטים, פופולאריים עד עצם היום, ספרי בישול (פפריקה + רות סירקיס). לפיד יצירתי ומלא כרימון, משפטן ועיתונאי כאביו ז"ל. הקים את מפלגת "שינוי" שבעצם באה לבטא את רחשי לבו של חלק ניכר מהעם בקשר להתנהלותם של הדתיים.

קשה לסכם מהלך שנות 75 שנה עד עצם יום מותו. בדרך, אנו פוגשים את הידידות המיוחדת בינו לבין אהוד אולמרט ואמנון דנקנר, שהיו לצידו בתקופת מחלתו ולאורך הטרגדיות האישיות שפקדו את משפחתו. בתחושתו כי הגיע עיתו, ויתר בהתאם לפרסונה שלו על הטיפולים המתישים וכך באה לקיצה היסטוריה מהלכת מיום היוולדו. יוסף טומי לפיד היה אישיות שנויה במחלוקת. יאיר לפיד בנו מיישר את כל "קמטי" ההבעה ו"קמטי" הדיבור שבהם ניחן אביו, ונותרת רק הערצה ואמפטיה לדמות השנונה והמרתקת, ואנו מצטערים על דאבדין.

כל כך צר לקרוא את ספרו של יורם קניוק אחד מענקי הספרות שלנו המתמודד עם מחלתו הקשה, ובגיל שבעים וחמש תוך כדי הזיות במשך חודשיים, הוא בא חשבון עם העולם, משחזר רגעים, מדבר על מירנדה אשתו, בנותיו ועל הרצון להיקבר ליד הוריו בבית העלמין הישן בת"א, ברחוב טרומפלדור. אתה דואב אתו, והוא מטיח במחלה כמראה או כאוזן קשבת, את כל מרירותו. עצוב וגורם לדמעות, כי מי אנחנו רק אורגניזם.

לכאורה זו מעין ביוגרפיה, ולמעשה זהו ספר שכולו
מכמנים ואוצרות לשוניים,
של פתגמים נשכחים ואמרות שפר שנונים.

וייסברג ליקט מהמקורות, מחז"ל ומחוויות אישיות,
אסופה חכמה, של אמירות מקסימות
הממצות את עיקרי החיים.

לכל אחד מאיתנו אמרה תדבר,
ותשאיר לנו מין טעם אחר.

ולסיום, פרשנותן האישית היא היא הדבר, שגורם לאדם לגמרי להיות מחובר.. מקסים ושנון.

בשנת 1943 הוציאו הנאצים גזר דין מוות על יהדות איטליה.
בעיר העתיקה " אסיזי" שכולה מוקדשת להנצחת פרנצ'סקוס הקדוש,
שרק תרם ועזר, מתחיל האב רופינו להציל את היהודים בני המקום וכל איזור אומבריה.
הכמרים והנזירות והאזרחים מתגייסים לעזרתו, מסכנים את חייהם מתחת לאף של הפיקוד הגרמני. תיאורים מדהימים של אומץ וגבורה. כאות הוקרה העניק מוסד "יד ושם" לרופינו ניקאצ', את התואר" חסיד אומות עולם". המענין שאלכסנדר רמתי, הגיע כעיתונאי, ביום שחרור אסיזי ע"י בנות הברית, פגש שם את הכומר המציל ורק לאחר 30 שנה תיעד את ההסטוריה וכשסיים נפטר האב רופיני. הלוואי וירבו כמותו. מרתק.

סיפורו השקט והעצוב של סופר אלמן שאשתו נהרגה בתאונת דרכים והתמודדותו היום יומית בחברת בתו המתבגרת, וכתיבתו המשתתקת. לחייו נכנסת ש י ר ה בת דמותו, ההתאהבות ההדרגתית והמיוחדת מכניסה אותנו לתוך אינטימיות מיוחדת עד ריח משחת השיניים בחדר האמבטיה הטחוב.

הגדילה לעשות הדיה (536 עמודים ) להחדיר את הקוראים לתוך הוויה יום יומית שכולנו עוברים, בשלב זה או אחר של חיינו. הזדקנות ההורים, ילד בגיל הבגרות, חרדות מפני גיל המעבר, שמחות קטנות, ועצב, שזורים יחדיו בתוך הדפים. פה אנו צועדים בקינג ג'ורג' ושם אנו מטיילים בשכונה הגרמנית בירושלים, והכל כל כך מוכר לנו !

תיאורים אנושיים וחשיפת הדמויות עד כדי התערטלות, גורמים לנו רגעי התעלות הנפש. לא פלא שהספר צעד זמן רב בראש רשימת רבי המכר.

בהחלט שבר בלבנון!

הספר "שבר בלבנון" אולי נשמע בסך הכל כמו עוד ספר על מלחמת לבנון השנייה, שקיפדה את חייהם של מאה ושישים וחמישה חיילים ואזרחי ישראל, אבל הוא לא! הספר מבטא לראשונה בדרך ייחודית את השבר הגדול שחוותה מדינת ישראל בימי המלחמה הנוראה.
מחברו של "שבר בלבנון", המשורר ישראל הלוי, מבטא בשיריו – העגומים ברובם – את מאורעות המלחמה, שבהחלט היתה קשה במיוחד לעם היושב בציון.
הייחוד שבספר הוא בכך, שהשירים אינם מופיעים בפני עצמם, אלא בשילוב תמונות צבע מהמלחמה, מהחזית והעורף. שיר לצד תמונה, קינה לצד תצלום.
פרק מיוחד בספר מוקדש לגלעד שליט. למרות שחטיפתו של גלעד אינה קשורה באופן ישיר למלחמה, היא אירעה זמן קצר לפני כן, ולמעשה היא השפיעה ללא ספק על החלטת מדינת ישראל לצאת לקרב.
בפרק זה – קורא שיר נוגע ללב לראש הממשלה בנימין נתניהו, לעשות הכל, אבל הכל, למען שחרורו של שליט. השיר מסתיים בזעקה: "גלעד, מתי תחזור הביתה???"
הפרק האחרון בספר – "ארזי הלבנון" מנציח את זכרם של כל חללי המלחמה, חיילים ואזרחים גם יחד. דומה שזו היא הפעם הראשונה שכל הנופלים במלחמה מונצחים ברשימה אחת מסודרת, לפי תאריכים, כולל תיאור נסיבות נפילתם.
הספר נמכר ישירות על ידי ההוצאה-לאור – "שופרא דספרא".

במאי 1948 אבא של דן נלחם בניצנים, הנקודה נפלה, והמצרים צלמו את החללים וביניהם את אביו.

40 שנה אחרי נמצא הסרט המצרי ודן חמיצר זהה את גופת אביו.
"אבא נעלם, הבית התפרק, אמא בהתרסקותה שמטה אותי מידיה".
ומכאן מתחילה מערכת יחסים מיוחדת במינה בין הבן והאב המת כשנשמתו מרחפת בין דף למילה כשבעמוד ממול ניצבת תמונה שהאב צייר בזמנו בכשרון לא מבוטל.

התמונות נמצאו בתוך ארגז והן נשלפות בזו אחר זו: ציורי פורטרטים, משפחה חמה, נוף ארצישראלי, ציורים הקשורים להיסטוריה הכללית כדוגמת ציורי הסינים והפרעונים במצרים, המעידים על העומק האנטלקטואלי של האב ז"ל. מול כל ציור נרשם סיפור שהסופר קשר בו את חייו הפרטיים. וכך אתה מגלה את נשואיי אימו בשנית, לידת שני אחיו, אהבתו לסבתא שנולדה באיטליה.

פשוט עוד כישרון שנעלם באדמה הספוגה דם שלנו.

וחמיצר כואב ואוהב ולוקח אותנו אל מסעו הבלתי פתור והמרתק.