ה"איש מאחורי האגדה"  המתנה הגדולה של ההיסטוריה , לעם היהודי,

כך כונה דויד בן גוריון ע"י אחד המנהיגים של היהודים שחיו בארץ.

גם אם יש בזה מן ההגזמה,{מסוימת}, בהגדרה זו אין ספק שבן – גוריון, היה המנהיג

הדומיננטי – ביותר , לאורך יותר משנות דור, ששיא פועלו היה להביא להקמת מדינת ישראל.

האמת ניתנת להיאמר, בן גוריון לא פעל בחלל ריק, אך היתה לו את העוצמה ,ואנרגיה בלתי נלאית ,עם כשרונו הכריזמטי, לממש את חזון הקמת המדינה.

כמו כן, להוביל את העם היהודי, להישגים, ויתכן שרק הוא יכול היה להצליח בכך.

הספר הזה שנכתב ע"י הביוגרף הרשמי של בן גוריון, פרופ' מיכאל בר זוהר,

הינו תקציר ביוגרפי בן שלושה כרכים ,שהופיע באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, ומתקציר זה אנו למדים, עד כמה השפיע,  מי שיכול להיקרא "אבי האומה" העברית,,,. עוד מהיותו נער.

עד ימיו ורגעיו האחרונים לא "נח על זרי הדפנה" ומתברר מהספר , שעוד בהיותו נער צעיר –

כבר חשב על הגשמת הציונות בא"י, והוא העביר את חזונו לפני קהל שומעים באסיפות,ולא רק בעיר הולדתו פ ל ו נ  ס ק , בפולין אלא הלכה למעשה, בעצם עלייתו לארץ, וראשית לממש את עצמו בעבודה חקלאית, ובמהלך זה לשמש דוגמא, לאחרים שיבואו בעקבותיו ויהוו בסיס לישות היהודית בא"י.

בעת עלייתו, ושנים לאחר מכן, לא ליקק בן גוריון דבש, הן מבחינת תנאים סביבתיים, והן מבחינת היישוב הערבי שהיה כאן, שלא בחי\ל בשום אמצעי כדי להרוס את חזונו של בן גוריון ,בעיקר רציחות שהגיעו, לפוגרומים, והשלטון בארץ , לא הקל על היהודים.

הרצח שזיעזע את היישוב היה של י.ח. ברנר סופר נחשב שנרצח בידי הערבים , בביתו ביפו.

נערכו פה גירוש יהודים ,וגזירות למיניהן כדוגמת ה"ספר הלבן".

הקורא בספר מגלה צדדים נוספים באישיותו: תחומים רבים ושונים: מכתבי אהבה פיוטיים, לנערות בהן התאהב במעירותו,וכישרונו במשחק, כאשר מאחורי ביתו בפ ל ו נ ס ק, שיחק את אחד הגבורים השייקספרים.

ובכך הפך,להיות גם שחקן תיאטרון.

גם תקציר שה המכיל 570 עמודים, לא יכול להכיל את כל מגוון חייו של בן אדם מיוחד זה, שאולי לא היה חף משגיאות, אך על רקע עברו העשיר, גם שגיאותיו בטלות בשישים, ונסתכל על מה שעשה למען המדינה במהלך השנים.

כשקוראים את הספר אפשר להבחין בקשר הברור, "הקונספירציה – שעל פי דעת הסופר שינתה את המפה הפוליטית במדינת ישראל. באותו ערב מר ונמהר, עם הירצחו של רבין ניתן להבחין בסיטואציות מובנות, בין היתר מדוע לא נפגע יגאל עמיר בידי אנשי השב"כ. נבואות אפוקליפטיות המראות כי המדינה "מולכת" ע"י גורמים זרים. בימים אלה שגם הליכוד וגם העבודה מואשמות בחוסר יושר בהקשר לקולות הבוחרים ואבישי רביב איש השב"כ לשעבר (שמפניה) נותר בחוץ, מתעוררים בלב הקורא ספיקות רציניות לגבי הגינות, הוגנות, ואנה באה ארצנו? חמיש מכניס את כל האינפורמציה שצבר (ראיונות עם שמות מפורסמים, ציטטות שמראות הוכחות חותכות לדברים שלא יאומנו) ולכן חייו הפרטיים הפכו למאוימים, כמו גיבורים אחרים בספריו. קשה להבין את מהלך העניינים היגעים, ולא נותר לנו אלא להביט במראה ולחקור: מאין כל מיני דברים צצו? ומאיפה החלה השחיתות מבחינה פוליטית – כל אדם ועמדתו, ובהחלט אין פה הסתה אלא עובדות כהווייתן לפי דעתו של הסופר.

סיפורו של ילד צועני אינטליגנטי ושורד כחתול זבל. מקום ההתרחשות הוא בטרנסילבניה שברומניה.

זוהי אוטוביוגרפיה מעניינת שבה נגלה למשפחת הצועני כי זהו ביתו של יהודי בשם פרידלנדר שבא בשנת 1946 לבקש עם ילדיו, את ביתו שנלקח ממנו בעת הקומוניזם.

פשה, הילד הצועני מודע לכך שהבניין של היהודי המחולק לכמה דיירים תימהוניים, ביניהם, היהודי האחרון ריצ'י, עומד להימכר, והם עלולים להיזרק לרחוב יחד עם אהבת נעוריו רוזה; הוא בודק, לומד ומסתכל סביבו, מבלי לבקר בבית-ספר, מקשר את שיחות המבוגרים "העורוכדינית" כשלצידו כלבו החכם, ומבין כי הבית העלוב ההיסטורי משכן בתוכו ובין עמודיו גלגולן של כמה משפחות בזמנים שונים. בתמימותו ובאופיו המדהים, נמצא לו פתרון אולטימטיבי, כמו-כן לאמו ואחותו, מחשבותיו ודעותיו הבוגרים לגילו מלווים אותנו. פשה מדהים ביכולת ההישרדות שלו ובפרנסה שמצא בכל פינה, "כי צועני לא בוחל בשום יורו או דולר".

חלוקת הבתים הייתה בתקופתו של צ'אוצ'סקו רודן רומניה.

ושוב העיר ירושלים מככבת ברקע, שפרה הורן שהתגלתה בספרה ה"חוויה היפנית" מספרת בהומור ובחן על שושלת היוחסין שנכתבת כאן בגוף ראשון.

מזל – אמא של שרה – הסבתא הגדולה,

פנינה מזל הסבתא של הגיבורה,

גאולה – אמה

ועמליה עצמה,

קבוצת נשים שמגדלות לבד את ילדיהן מין גורל חיים שבו הנשים יולדות במשפחה ואז הגבר קם ועוזב, לא לפני שהם מעברים את נשותיהם.

סאגה שנמשכת מאה שנה, סיפורים מרתקים משפחתיים כמו הסבתא של עמליה (פנינה מזל) שהיתה ילדת פלא ודברה בכמה שפות מגיל צעיר שקלטה על פי שמיעה בלבד.

לחילופין, סיפור על גאולה, אמה, שינקה משדי ערביה יחד עם בנה מוחמד, והיא אמצה אותו כאחיה ושנים חכתה את מראהו הנערי.

לאורך קריאת הספר אנו חשים באיזשהו כוח ועוצמה נשיים. בזכות אישיותן, והעיסוקים האינטנסיביים שלהן התגברו על היותן חד הוריות בלשוננו היום, והצליחו לפרנס, לחנך ולחיות קצת שונה מנשים מקובעות בחיי הנישואין שלהם.

העיר הנהדרת שלנו ירושלים ברקע עם אווירה קסומה מלאה באמונות תפלות, אברכים מזוקנים, חומות עתיקות, אגדות שנרקחות וסיפורים מיתולוגיים המועברים מסב לאב ולבנו.

ספר קריא, מלא הומור ועד שלא מסיימים לא מניחים.

דינה אור הינה קומיקאית בין המצליחות בארץ היום.

זהו סיפורה האוטוביוגרפי, המצביע על רקע קשה, ילדות אומללה, וחיים בתחתית החיים.

לאחר מהפכה ותובנות רציניות במהלך השינויים בחייה, הגיעה לעמדה בה היא נמצאת היום.

ההומור המולד ,כנראה, עזר לה לשרוד בכל התנאים הבלתי אפשריים והיא משדרת זאת, דף אחרי דף.

דינה מספרת ללא כחל וסרק את סיפורה, שכלל עבודה קשה , ואכן היא הצליחה להוציא את הקלילות, ואת השמחה , כנגד ילדותה העצובה. משך הזמן , היא הכריעה את הכף לטובת חיים מעשירים ועשתה זאת בתחילה, בכנסים בינלאומיים, בארה"ב ונעזרה בחברים טובים שכבר היו מנוסים ועזרו לה כאן בארץ, להפוך לסטנד- אפיסטית.

לאט לאט עם הכישרון , הניסיון וההתמדה, ההופעות החלו לרוץ, וחלה התפתחות בכל הכיוונים.

כל זאת נכתב בספר, אבל… הבדיחות המסופרות כבדרך אגב, גורמות לקורא לה"התפוצץ" מצחוק.

ישנה מתכונת ברורה פה שהיא מתווה:ישנה שיטה גם בהפקת מופע הומוריסטי, לזכור את הסיפורים,לחוש באנרגיה באוויר, לעמוד ללא אימת קהל, ולזרום איתו, וכך במהלך הספר היא

מלמדת אותנו, מצחיקה אותנו, והספר נקרא ברציפות, ולעיתים הוא גם מפעיל אצלנו את בלוטת הדמע. מקסים!!!

חייהם ומותם של עשרת חללי המסוק,

שנפלו בסיני ביום ט"ו בתמוז תשל"א.

שבע דקות לאחר ההמראה , ב- 16.00 אחה"צ,

התרסק מסוק עם עשרה חיילים יקרים, בצפון סיני , מול הכפר הבדואי – שייך זוויד.

כל העשרה נהרגו במקום – עולם שלם נהרס , חברה צעירים, שכל החיים היו עוד לפניהם.

הטרגדיה הנוראה הזו הונצחה בספר, כשתחושת השליחות שלהם, לשרת ולהגן על המולדת היתה מובנת מאליה.

גם היום אנו חייבים להבין כי אין לנו ברירה, אלא להבטיח את קיומנו, ולאפשר לנו לחיות חיים רגילים,

הארץ הזו ספוגה בדם יקירינו, והם חלק מהגשמת חלומינו, לחיות פה בבטחה. אך, המחיר יקר מנשוא,

כאן בספר מתוארים העשרה, כל אחד באופן אישי עם סיפור משפחתו, ומכתבים שנשלחו לאחר מותם, בידי בני המשפחה וחברים.

אחד מהלוחמים הינו רפי מוצפי,שהינו בן של חברים קרובים, שהיה ילד שקול, ללא התנשאות,צנוע , וספורטאי מצטיין, בתיכון "דביר" בר"ג.

השכול צמוד למשפחתו במשך כל השנים, בכל יום, ואמו היקרה אילנה מוצפי, נפטרה בימים אלה,

ונשאה את כאבה כל השנים.

ו..אין יותר כאב מלאבד את אחד מצאצאיך לפניך!!!! יהא זכרו ברוך!

הספר הנ"ל היה שנוי במחלוקת  רצינית בשנת 2008.

בהיותי א-פוליטית הנני מתיחסת לכתיבה ולתוכן, ומובן שלמחקר המדויק והמקצועי שערך הסופר.

2 יומנים נכתבים במקביל :

סיפורו של חיים קאלווירסקי , שהינה דמות אמיתית, העולה לארץ, ונמל יפו סיפורו מתחיל. יורד עם אשתו היפה ,אסתר (האדונית)  שהינה קלינאית שיניים, אך קרת רוח וחסרת סבלנות, ובמקביל נכתב יומנו של הנער בן האחד עשרה, צאלח דאג"ני ,ילד דיכאוני החי בבדידותו בתוך האחוזה וכותב ככל העולה על רוחו המיוסרת, סיפורי בדים ונבואות,

כל זה מתרחש מאיזור נווה שלום ליד נווה צדק עד נחל מוסררה שהוא  נחל אילון ועד האחוזה שקיימים בה חלקות אדמה גדולות .

באחוזה גרים האם עפיפה, האב, העשיר המסתובב בעולם, והעוזרת המסורה.

קאלווירסקי והערביה אם הילד, מנהלים רומן מלא בתשוקה , וזה בעצם רומן  מעוות שיש בו מן האינטרסנטיות.

הבעל מגיע לעיתים נדירות, ועפיפה מזמינה את הגבר האשכנזי הנאה לעזור, לה, עם הבן האבוד, שהשדים בראשו, ואילו הוא מצידו ויקטור קאלוירסקי נהנה מכל העולמות, והאיסורים.

הבעל חוזר במפתיע, ולאחר זמן קצר נפטר, והבן מפתח תלות הרסנית בויקטור עד אשר מגלה את נאפופיהם של אימו  ו"המלאך", ומחליט לנקום….השנאה התהומית מעבירה אותו על דעתו,ואימא הדואגת, יוצאת לאט לאט מדעתה, ונקרעת בין שני העולמות.

סיפורו של צאלאח כתוב בצורה מרגשת ומרתקת, והינו בעל תחושות בטן מוקדמות, שמסתברא כי הינן נבואות המגשימות את עצמן. סוג של איצטגנין, ובינתיים האחוזה נעזבת ע"י האריסים שמאמינים כי רוחות רפאים מטילות שם, וכי הגי"ני נמצא בתוך הבאר. עם העזיבה מתחיל פיתוח המקום ע"י היהודים, חבריו של ויקטור, והקולוניסטים, ממשיכים להפוך את המקום לגן עדן פורח . והקושאן עובר אליו,וכך הם הופכים להיות בעלי האחוזה.

הספר כתוב בעברית מתובלת בערבית ארמית ושפת לשון קודש, מזכירה קצת את השפה העגנונית,וילידי תלאביב של אותם הימים יודעים כבר  כי יש שני בתי קברות מובלמים, וכמו כן שנמל תלאביב, אינו נמל יפו.  אלון חילו – כל הכבוד לכתיבה הכל כך מיוחדת.

מ ס ע י ר

סיפורו של הילד , של הבת של הסבתא, ושל הקצין הגרמני, של האם ובעיקר… סיפורו של האב.

כל אחד מנקודת ראייתו את המצב באותה תקופה, פשוט בלתי יאומן, כמו שאר סיפורי ההינצלות.

תומאסו הילד נלקח מבית יתומים ע"י בחורה ואימה, שלאחר מכן נודע כי זה בנה וסבתו הנכה. שתיהן מנהלות חווה בתקופת מלחמת העולם השניה באיטליה ליד טורינו בכפר פיאמונטה.

במקביל – בבי"ח בזמן העכשווי מטפלת אחות, בגבר השוכב בקומה והיא מקריאה לו  מן הדפים המצהיבים את סיפור עלילת תומאסו ומשפחתו.

תומאסו חי בחווה עם אמו מגדלנה שמסתירה ממנו את זהותה, והוא חש כי בעליית הגג קיימת דמות של נסיכה או ישות אחרת והוא מתחבר אליה מן הקומה התחתונה, ושולח כל הזמן מתנות קטנות הנלקחות למעלה.

שתי הנשים קוראות לו "ראשעקום" טלמטה מסתובב קצין נאצי ה מאוהב באמו מגדלנה , ההפתעה המההמת כי הקורא לא ייודע עד מחצית הספר כי למעלה מתייסר אביו המוחבא ע"י הסבתא הנכה, והילד לא ידע לעולם מה מתרחש בנפשו.

הישרדותו של האב , מתוך סכנת נפשות תמידית היא ע"י כתיבת פרטיטורות – על כל מה שהוא חש ורואה, בבחינת רוח רפאים החשה באמיתות האמיתיות שם למטה. הרובדים העמוקים של הספר והידע של המחברת מקנים לנו עוד נקודת ראות לא רגילה, על הזמנים האיומים ההם.

המחברת כותבת על הולדתה בוולוצלבק, ועל שתי המשפחות משני הצדדים. על אווירת החגים, והחיים שהתנהלו בבית, על ימי התום והאושר, חיים צעירים ויפים ומלאי עניין.

משפחתה הייתה פעילה בתיאטרון, אביה היה שחקן. תיאוריה ממחישים את אווירת הבית בתקופה ההיא, עד לירידה לפרטים של חיצוניות הבית.

הבית היהודי מאופיין בהדלקת הנרות, האוכל המיוחד שהיווי את מרכז המשפחה וגורם מלכד.

ברקע הסיפור, נוף היער והטיולים לקטיף הפטריות, הכול הדגיש את השקט שלפני הסערה, שאכן הייתה כמו סופת טורנדו, שהרסה הכול בדרכה.

בספטמבר 1939 החלה המלחמה, ואחרי שבועיים בוולוצלבק סופחה העיירה לרייך הגרמני.

ההתעללויות החלו ב- 24 בספטמבר. שריפת בתי הכנסת ונישול האוכלוסייה היהודית, קשירת אנשים חיים, ופחד יום-יומי, עם רעב נוראי, וכל זה בתחילת המלחמה, כשעוד נכונו 6 שנים סיוט !! והשורדים – נידונו לחיים, ההשפלות גרמו להתאבדויות, ולחרדות ואימה תמידיים.

המשפחה עוברת לוורשה, פנינה מחדשת קשר עם התנועה, ושוב עוברים מקום לצנסטוחוב, האקציה הנוראית קרתה ב- 4 לינואר 1943, ההינצלות לפחות פעמיים ומכאן המסע לארץ-ישראל, כשבדרך מטלטלים עד רומניה והחתונה עם בעלה יוסף רוזין במאסטרה באיטליה, משם לקיבוץ בית זרע ולבסוף לחיפה.

שני אודים שורדים לפליטה כמו ניצנים אחרי יער שכולו נשרף.

את יוסי שריד אין צורך להציג אך תזכורת קלה, האיש הוא סופר ולשעבר שר החינוך והשר לאיכות הסביבה. זהו סוג של ספר היסטורי המתעד עשרים שנות המדינה, הראשונות, המורכבות והמתהוות.

הוא מזכיר לכולנו פרשיות מרכזיות כדוגמת סיפורו של הרופא שהזריק לאדולף אייכמן בעת חטיפתו בארגנטינה, או סיפור בן גוריון ואישיותו המיוחדת בטרם פורץ מלחמת ששת הימים, וכך אנו מתוודעים לפרשיות שידענו אך לא ידענו מספיק, לשריד יש ידע בכתיבה והוא מכיר את המטרייה וכתיבתו לא פעם מצביעה באצבע מאשימה.

נוקדת המבט על ההיסטוריה היא טורדנית וכל הדמיות מסופרות מגוף ראשון כך שהעידון מאזן את הנוקב.

ילידי הארץ שנולדו עם המדינה יאהבו יותר כי גם יכולת השירה שלו משתרבבת פנימה…

גייל שיהי סופרת ידועה, שכתבה את  "מעברים" עברה בחייה משברים וב – 1981 התדרדרו יחסיה עם בעלה.

גייל נסעה לקמבודיה, ושם הכירה ילדה בשם "מום" , ילדה שחייתה את אימי המשטר של פול פוט.

כל בני משפחתה ניספו , וכשהיא הגיעה לאמריקה אימצה אותה הסופרת.

לרפא את נפשה האומללה ,היה מאמץ כביר, וזכרונותיה הכאובים הינם בבחינת "יראו וייראו" אם כי מלחמות אימים ודמים קיימים כל יום מסביב לעולם הזה.

הסיפור מרגש בעליל, קשה היה לילדה להסתגל למציאות האמריקאית, אבל החום והאהבה שניתנו לה, גירשו את שדי עברה.

במקביל הסופרת מצאה סיפוק ותוכן בחייה החדשים ותחת  ידיה נכתב ספר מרשים ואותנטי עם התקופה.