ספר חובה – לא עוד ספר על השואה
אלונה פרנקל המפורסמת בכתיבה ובאיור ספרי ילדים (סיר הסירים), "אצרה" בבטנה עשרות שנים את סיפור האוטוביוגרפי שלה. ולא פלא, שבחודש יוני השנה זכתה בפרס "ספיר" לספרות. אלונה שנולדה ב- 1937 עברה תלאות וגיהינום פרטי שהרבינו לשמוע ולהזדעזע עד עומק נשמתנו מסיפורי ניצולים.
המייחד ספר זה הם קולקציית התמונות וה"סרטיפיקטים" שנשארו בנס כי אחות אמה, סלקה עלתה לפלשתינה ולקחה עמה למזכרת, וכך הקורא מתוודא לנספים, לתמונות המצויירות, למפות המסומנות ותוך כדי קריאה עוצרת נשימה – רואים את הפריטים בתמונות.
בתחילת המלחמה ברחו היא והוריה מבוכניה – בית מסודר, לאבא די אמיד וכאן עם עגלה מלאת חציר וסוס, אנו עוברים עמם את הנס הפרטי, כל פעם מחדש. ולאורך שנים בלתי נסבלות.
כשאושביצים הופכת לאושוויץ נשלחת הילדה למשפחה נוצריה (אירנה סרמט) שאביה נאלץ לעקור לאם את שיני הזהב ולהעביר את רכושם לאותה נוצריה תאוותנית, שלמרות כל הכסף "זרקה" אותה, להוריה שבקושי שרדו במחבוא אצל הפולנייה.
ומנת הרעב היתה השבע, האמא בעלת התושייה והחוכמה היוצאת דופן, שרדה כאן בארץ עד גיל 90.5, ובאנייה גלילה הם מגיעים לבסוף לחיפה, אחרי כמה שנים שהסתדרו כ"קומוניסטים מובהקים" תחת שלטונו של סטאלין – שמש העמים, שבסוף המלחמה היה הגיבור האולטימטיבי של כל אירופה בתוך המלחמה, לפני שהבולשביזם הפולני אילץ את היהודים מביני הדבר להשאיר הכל מאחוריהם ולבוא לפלשתינה שכבר הייתה אז (1949) מדינת ישראל.
מסמך אותנטי נדיר במינו, כתוב בכנות מפתיעה עם חוסר התרפסות כלפי אף משטר, אדם, משפחה, מולדת, ודת. כל-כך מדהים.
הסופר דן בניה סרי בעל סגנון כתיבה מאוד ציורי ומיוחד. כאן הוא חוזר למחוזות ילדותו האפופים בריחות של בישולי פתילייה וסחוג ברקע.
ספר חובה בכל בית יהודי, גם כאלה שלא "זכו" לעבור את השואה באירופה.