ב- 2010 פרסמה גב` חנה נדיר את זכרונותיה, "שפרצו" בצורה די מסודרת ונתנו לנו תמונת מצב של עוד משפחה , אם ובת ששרדו את התופת של אותם ימים.
בשנת 1935 חיתה משפחה יהודית רגילה, בוורשה בפולין. הוריה שניהם הגיעו ממשפחות תרבותיות וחילוניות, שלא צפו את הטרגדיה הממשמשת ובאה. לאחר כמה שנים פרצה מלחמת העולם השניה (1939), וגורל היהודים נחרץ.
סיפור השואה ידוע ומשמש טראומה משך עשרות שנים לניצולים ולדורות הבאים. חנה מנסה בספרה לפרש את מחשבותיה, לתהות, ולשאול: "מדוע ההגיון והדעת נכנעו, והרשו לפרחח הזה לעלות לשלטון"?

לאחר הפוגרום ב- 1938- בליל הבדולח , וההבנה כי אין תקווה ליהודים באירופה, החליט האב שמחה לברוח לכיוון ביאליסטוק ברוסיה.
בכתיבתה ניתן להבחין כי היא מחוברת במדויק למאורעות ההסטוריים ומצמידה אותם לאירועים האישיים וכל זאת דרך זיכרון של ילדה ממש קטנה.ולדוגמא , הסיבות להתרחשות השואה, ציוני דרך בהתקדמות הנאציזם, רוסיה – פולין, וכמובן סטאלין.

האם היא הדמות הדומיננטית לאחר מות האב ברוסיה בהיותה בת חמש. שתיהן בבחינת " אוד מוצל מאש"
הן בזכות הנסיבות האקראיות והן בזכות האם המדהימה, המוכנה להקריב את חייה למען ילדתה ,ואלמלא גבורתה של האם, ייתכן שספר זה לא היה נכתב.

הנדודים עם האם ומות האב הם כפצע מדמם לאורך הסיפור אבל נחמא פורתא , כשבסוף המלחמה הן מגיעות למחנה העקורים "ברגן בלזן" ומשם מפליגות בשנת 1949 לישראל. (לא לפני שהצליחו להגיע לפולין ולראות ששום דבר כבר לא מה שהיה)
האם המשיכה לעבוד בארץ, זכתה לנחת מבתה יחידתה שזו הקימה משפחה, שחיבקה את שרה והוקירה
אותה ,עד יום מותה.
הגב' חנה נדיר עשתה עבודה יסודית של איסוף חומר סודי, ותיעוד של אותה תקופה, ויצרה סיפור מרתק בכתיבה זורמת וללא התפלספות מיותרת. הקריאה סחפה אותי עד הסוף ולדעתי ראוי להקריא ממנו בכל בתי הספר ביום השואה.