ואולי לא היו – שולמית לפיד
סיפורה של שולמית לפיד הוא סיפור חייה.
סיפור של הבוגרים בינינו שחיו בתל אביב הוותיקה והמתהווה.
תל אביב דאז – חרף המצב באירופה שרק החל, הייתה בצנעתה כרך מלא אור ואהבה.
תיאטראות, כדוגמת "הבימה", "אוהל", סרטים בבתי קולנוע פתוחים כמו "גן רינה" ו"עדן" בנווה צדק משלים את כולם כי יהיה טוב.
משוררים וסופרים, צרצרי הדלות, שמילתם הכתובה היא כמו יין משכר, מחפים על דאגה, על הנעשה באירופה כשהצורר מחל את צעדיו ומגפיו.
האלגנציה האירופאית באה לידי ביטוי אצל העולים שהיגרו, בעיקר, אך זה התנגש עם הפשטות של תושבי העיר, הצברים, הצנועים, שלא התייחסו לסממני תרבות לא להם.
שילוב של ריקודים סלוניים ב"סמדר" "נוגה" ו"סבוי" היו ניגוד של יושבי קרנות ופליטים שישנים על ספסל ברוטשילד.
לאה ומיקי הגיעו מאירופה בשנת 1934 כאן נולדה בתם, ניסו את מזלם ובדרך לא דרך המשרות שהיו באירופה, הפכו לאידיאל צרוף של סלילת כבישים ועבודות כפיים.
שיר אהבה לתל אביב של פעם, כל מיני משפטים ומילים מעורבות משפות אירופאיות דבר הנחמד לאוזן.