הספר הנ"ל היה שנוי במחלוקת  רצינית בשנת 2008.

בהיותי א-פוליטית הנני מתיחסת לכתיבה ולתוכן, ומובן שלמחקר המדויק והמקצועי שערך הסופר.

2 יומנים נכתבים במקביל :

סיפורו של חיים קאלווירסקי , שהינה דמות אמיתית, העולה לארץ, ונמל יפו סיפורו מתחיל. יורד עם אשתו היפה ,אסתר (האדונית)  שהינה קלינאית שיניים, אך קרת רוח וחסרת סבלנות, ובמקביל נכתב יומנו של הנער בן האחד עשרה, צאלח דאג"ני ,ילד דיכאוני החי בבדידותו בתוך האחוזה וכותב ככל העולה על רוחו המיוסרת, סיפורי בדים ונבואות,

כל זה מתרחש מאיזור נווה שלום ליד נווה צדק עד נחל מוסררה שהוא  נחל אילון ועד האחוזה שקיימים בה חלקות אדמה גדולות .

באחוזה גרים האם עפיפה, האב, העשיר המסתובב בעולם, והעוזרת המסורה.

קאלווירסקי והערביה אם הילד, מנהלים רומן מלא בתשוקה , וזה בעצם רומן  מעוות שיש בו מן האינטרסנטיות.

הבעל מגיע לעיתים נדירות, ועפיפה מזמינה את הגבר האשכנזי הנאה לעזור, לה, עם הבן האבוד, שהשדים בראשו, ואילו הוא מצידו ויקטור קאלוירסקי נהנה מכל העולמות, והאיסורים.

הבעל חוזר במפתיע, ולאחר זמן קצר נפטר, והבן מפתח תלות הרסנית בויקטור עד אשר מגלה את נאפופיהם של אימו  ו"המלאך", ומחליט לנקום….השנאה התהומית מעבירה אותו על דעתו,ואימא הדואגת, יוצאת לאט לאט מדעתה, ונקרעת בין שני העולמות.

סיפורו של צאלאח כתוב בצורה מרגשת ומרתקת, והינו בעל תחושות בטן מוקדמות, שמסתברא כי הינן נבואות המגשימות את עצמן. סוג של איצטגנין, ובינתיים האחוזה נעזבת ע"י האריסים שמאמינים כי רוחות רפאים מטילות שם, וכי הגי"ני נמצא בתוך הבאר. עם העזיבה מתחיל פיתוח המקום ע"י היהודים, חבריו של ויקטור, והקולוניסטים, ממשיכים להפוך את המקום לגן עדן פורח . והקושאן עובר אליו,וכך הם הופכים להיות בעלי האחוזה.

הספר כתוב בעברית מתובלת בערבית ארמית ושפת לשון קודש, מזכירה קצת את השפה העגנונית,וילידי תלאביב של אותם הימים יודעים כבר  כי יש שני בתי קברות מובלמים, וכמו כן שנמל תלאביב, אינו נמל יפו.  אלון חילו – כל הכבוד לכתיבה הכל כך מיוחדת.

מ ס ע י ר

סיפורו של הילד , של הבת של הסבתא, ושל הקצין הגרמני, של האם ובעיקר… סיפורו של האב.

כל אחד מנקודת ראייתו את המצב באותה תקופה, פשוט בלתי יאומן, כמו שאר סיפורי ההינצלות.

תומאסו הילד נלקח מבית יתומים ע"י בחורה ואימה, שלאחר מכן נודע כי זה בנה וסבתו הנכה. שתיהן מנהלות חווה בתקופת מלחמת העולם השניה באיטליה ליד טורינו בכפר פיאמונטה.

במקביל – בבי"ח בזמן העכשווי מטפלת אחות, בגבר השוכב בקומה והיא מקריאה לו  מן הדפים המצהיבים את סיפור עלילת תומאסו ומשפחתו.

תומאסו חי בחווה עם אמו מגדלנה שמסתירה ממנו את זהותה, והוא חש כי בעליית הגג קיימת דמות של נסיכה או ישות אחרת והוא מתחבר אליה מן הקומה התחתונה, ושולח כל הזמן מתנות קטנות הנלקחות למעלה.

שתי הנשים קוראות לו "ראשעקום" טלמטה מסתובב קצין נאצי ה מאוהב באמו מגדלנה , ההפתעה המההמת כי הקורא לא ייודע עד מחצית הספר כי למעלה מתייסר אביו המוחבא ע"י הסבתא הנכה, והילד לא ידע לעולם מה מתרחש בנפשו.

הישרדותו של האב , מתוך סכנת נפשות תמידית היא ע"י כתיבת פרטיטורות – על כל מה שהוא חש ורואה, בבחינת רוח רפאים החשה באמיתות האמיתיות שם למטה. הרובדים העמוקים של הספר והידע של המחברת מקנים לנו עוד נקודת ראות לא רגילה, על הזמנים האיומים ההם.

המחברת כותבת על הולדתה בוולוצלבק, ועל שתי המשפחות משני הצדדים. על אווירת החגים, והחיים שהתנהלו בבית, על ימי התום והאושר, חיים צעירים ויפים ומלאי עניין.

משפחתה הייתה פעילה בתיאטרון, אביה היה שחקן. תיאוריה ממחישים את אווירת הבית בתקופה ההיא, עד לירידה לפרטים של חיצוניות הבית.

הבית היהודי מאופיין בהדלקת הנרות, האוכל המיוחד שהיווי את מרכז המשפחה וגורם מלכד.

ברקע הסיפור, נוף היער והטיולים לקטיף הפטריות, הכול הדגיש את השקט שלפני הסערה, שאכן הייתה כמו סופת טורנדו, שהרסה הכול בדרכה.

בספטמבר 1939 החלה המלחמה, ואחרי שבועיים בוולוצלבק סופחה העיירה לרייך הגרמני.

ההתעללויות החלו ב- 24 בספטמבר. שריפת בתי הכנסת ונישול האוכלוסייה היהודית, קשירת אנשים חיים, ופחד יום-יומי, עם רעב נוראי, וכל זה בתחילת המלחמה, כשעוד נכונו 6 שנים סיוט !! והשורדים – נידונו לחיים, ההשפלות גרמו להתאבדויות, ולחרדות ואימה תמידיים.

המשפחה עוברת לוורשה, פנינה מחדשת קשר עם התנועה, ושוב עוברים מקום לצנסטוחוב, האקציה הנוראית קרתה ב- 4 לינואר 1943, ההינצלות לפחות פעמיים ומכאן המסע לארץ-ישראל, כשבדרך מטלטלים עד רומניה והחתונה עם בעלה יוסף רוזין במאסטרה באיטליה, משם לקיבוץ בית זרע ולבסוף לחיפה.

שני אודים שורדים לפליטה כמו ניצנים אחרי יער שכולו נשרף.

את יוסי שריד אין צורך להציג אך תזכורת קלה, האיש הוא סופר ולשעבר שר החינוך והשר לאיכות הסביבה. זהו סוג של ספר היסטורי המתעד עשרים שנות המדינה, הראשונות, המורכבות והמתהוות.

הוא מזכיר לכולנו פרשיות מרכזיות כדוגמת סיפורו של הרופא שהזריק לאדולף אייכמן בעת חטיפתו בארגנטינה, או סיפור בן גוריון ואישיותו המיוחדת בטרם פורץ מלחמת ששת הימים, וכך אנו מתוודעים לפרשיות שידענו אך לא ידענו מספיק, לשריד יש ידע בכתיבה והוא מכיר את המטרייה וכתיבתו לא פעם מצביעה באצבע מאשימה.

נוקדת המבט על ההיסטוריה היא טורדנית וכל הדמיות מסופרות מגוף ראשון כך שהעידון מאזן את הנוקב.

ילידי הארץ שנולדו עם המדינה יאהבו יותר כי גם יכולת השירה שלו משתרבבת פנימה…

גייל שיהי סופרת ידועה, שכתבה את  "מעברים" עברה בחייה משברים וב – 1981 התדרדרו יחסיה עם בעלה.

גייל נסעה לקמבודיה, ושם הכירה ילדה בשם "מום" , ילדה שחייתה את אימי המשטר של פול פוט.

כל בני משפחתה ניספו , וכשהיא הגיעה לאמריקה אימצה אותה הסופרת.

לרפא את נפשה האומללה ,היה מאמץ כביר, וזכרונותיה הכאובים הינם בבחינת "יראו וייראו" אם כי מלחמות אימים ודמים קיימים כל יום מסביב לעולם הזה.

הסיפור מרגש בעליל, קשה היה לילדה להסתגל למציאות האמריקאית, אבל החום והאהבה שניתנו לה, גירשו את שדי עברה.

במקביל הסופרת מצאה סיפוק ותוכן בחייה החדשים ותחת  ידיה נכתב ספר מרשים ואותנטי עם התקופה.

איזו חגיגה לעיניים, צבעוניות ואיורים מקסימים, על שכונת נוה צדק, שבה נולד הסופר.

תקופת צנע בארץ, ועדיין קיים דו קיום בשלום עם הערבים השכנים.

בכל פרק מתוארת דמות שונה, כדוגמת רחל המשוגעת, מוסא החלבן הערבי, וקולנוע עדן – שעדיין לא שופץ עד היום.

חוט של חן שזור בין קטע למשנהו, גולת הכותרת היא רחוב שבזי (שחוויה גם היום לטייל בו) שלדעתי צריך לצעוד לפיו, מהסנדלר עד לכיוון התור המשתרך אצל האופה הערבי שמכין לכל השכונה את החמין, ועד הגהצן השכונתי.

הכל בקטן, צנוע, מוכר לכל מי שנולד בת"א וביניהם גם אנוכי.

לבסוף כותב הסופר – וכדאי גם לנצור: "העושר לא שרר בבתי העיר, הכל ידעו לשמוח ולשיר ואנו דור של לוחמים, ועמינו לא יזדקק עוד למחילה ורחמים."

בתוך כל דתייה טיפוסית מסתתרת נשמה משתוללת של אישה רגילה, שיעודה מאהב פרוע כדי לברוח איתו למרחקים".

קטע משיר של ענת אנג'ל שנקרא "בתוך" תוך כדי קריאת שיריה המדברים לכל נפש מתגלה האוטוביוגרפיה היוצאת יופן של המשוררת.

הספר נחלק לשניים; תהליך של חזרה בתשובה, עם השיר "גאולה" תרתי משמע, מתקופה מוקדמת. ו"כחול" בקונוטציה מינית, הכולל שירים מרגשים מתנגנים, מלאי רגש האהבה שרובנו מייחלים לשכמותה.

ולראייה "בוא נתרחץ עכשיו במים פושרים, כי המים יחממו אותך מדי וקרים יקפיאו אותי (השיר "בוא – עמ' 25) עור הנמר כשמו כן הוא יש בו חברבורות קצת מתערערות ומלטפות יופי.

עומדת על הבמה אישה נאה נועזת, אמיצה המספרת במלוא גרונה, את מסכת חייה הכל-כך כאובה.

אימא לשלושה הנשואה לגבר, המייצג סוג של מצואיזם, שניתן לראות את רודנותו ואת היותו אגואיסט, במונולוג ארוך וכואב; השחקנית "שופכת" סיפורי עוצמה וכאב, על מר גורלה של אישה אחת מיני רבות שסוגרה בתוך עולם של בדידות, פחד מפרידות והזדקנות וחוסר תקווה.

היא לא מנסה לקבל יותר.

משחק מרשים, מעביר את המסר, נוגע בנימים מוסתרים ומוצנעים לכאלה שלא יכולת להתמודד עם חיי היום-יום.

לקח לגיבורה שנים רבות לכתוב את האוטוביוגרפיה שלה.

העדות המצמררת היא כמעט, נחלת סיפוריהן של כל ניצולי השואה. אך כל סיפור מזווית שונה, אך כאבי הלב והטראומות, דומים.

מרים הילדה, נפרדה ארבע פעמים מיקיריה.

והיא זכרה את כולם: אבא, אמא, סבא וסבתא, את הדודים מהצד של שי ההורים,.

כמויות של אנשים,

שזה בלתי נתפש מה חולל הצורר הנאצי,להם.

רק בישראל, החלה בחיפושיה אחר ספרים, אנשים ארכיונים, אנשים שהכירו אנשים,לבנות את סיפור חייה ולהוציאו לאור.

הכל החל בוורשה, בפולין, אחיות אמה עזבו לפלשתינה והן אח"כ מסרו לה את התמונות שנשאו עימן, במשך כל השנים. אלה שנשארו באירופה, לא קראו את המפה נכון, ונשארו להמשך לימודים גבוהים, למטרת ביסוס חיים אקדמאים באירופה התרבותית, החיים אז לפני המלחמה, היו נעימים, והנערות כבכל מקום , בגילאים האלה, היו מלאי תסיסה.

הסיפור  המדהים ביותר, הוא עלייתה לארץ באונית "יציאת אירופה"

הלא היא אקסודוס המפורסמת שסיפור תלאותיה במשך, חודשיים ידוע לכל.

לימים מצאה גם מכתבים שאמה, שלחה לאחיותיה בקיבוץ ,ובהם ישנה אמונה כי הכל יהיה בסדר.

שהחלו האקציות, הוריה של מרים נעלמו והיא ,נשארה בגיל ארבע וחצי, כשמראות מזעזעים מלויים אותה עד סוף חייה. לימים גילתה בארץ חברה של אביה שסיפורה נתן לה להבין איזה אבא נדיר היה לה, שהתמודד עם נכותו בפולין מבללי להתלונן , ודאג להסתיר זאת מעיני בני המשפחה.

מרתה  מרים קליימן, הותירה מורשת לכל המשפחה, ולכל עם ישראל. ומי שעדיין מסרב להאמין, נכונה לו פה הוכחה ניצחת לסבל האישי והלאומי של העם היהודי.

סיפור המעברות של שנות ה- 50 תועדו לא מעט. ספר זה יוצא דופן הן בצורתו והן בתוכנו.

כאן מתגלים לנו סיפורים נוגעים ללב, והווי חיים צנוע ביותר במעברת, סקיה א' (הלא היא אור יהודה של היום) היחסים "שבין אדם לחברו" ואווירת היום הכה קשה, מחסור בעבודה, מחסור בתאורה, באוכל, לקורא לדמוע בזוית העין ולאמפתיה, ולהתייחסות מחודשת ל"בוגרי" המעברה שחסכים וחסרים לא בהכרח מהווים מכשול להצלחה בעתיד.

איורים יפהפיים.

רינה מטרני מספרת על ילדותה בואדי סאליב, מעין קבוץ גלויות של "עליות", מקום עם חום ופשטות.

הוריה ואחותה הן עמוד התווך של חייה.

ה"מרפסת" היא מקום מפגש חברתי עם השכנים: אבטיח, גופיות, רמי וזיעה. צנע וחיים ללא יומרות.

למרות ה"ביצה", הבנות בסדר. אך החסכים…

רב מכר !