ספר זכרונות של ציפורה זלצר שנשענת על זיכרונותיה בשירה ובפרוזה, ומעבירה אותנו כמה עשרות שנים של טרום מדינה, קשיים יומיומיים, יקיריה, בתים וגעגועים, כתוב בצורה זורמת הממחישה את צורת החיים שלנו פה, את הצניעות הבלתי מתקבלת על הדעת.

שזירה של חיים פרטיים עם חיים ציבוריים, מיום היוולדה – בשנת 1934.

מריחים את הדיונות החוליות של ראשון לציון, שם גרה בנחלת יהודה.

המגורים "בחסן בק" ביפו – דיליז'נסים רתומים לחמורים, מחלק הנפט, הקרח, השלטון הבריטי בעיצומו, אגירת המזון, (אבקות ביצים) (אבקות חלב) צניעות של מגורי שכנים, אחד לצד השני, ושכנות של שותפי גורל, מאחדות את הציבור.

מאורעות היסטוריים שלומדים אותם היום בבתי הספר, שהגיבורה חוותה וזכרה אותם לאורך השנים.

הפרנסה בדוחק, האהבה לטבע, נופי ילדות, שהלכו עמה לאורך כל הדרך, נותנים לקורא הוותיק, תחושה שבעצם כתבה עלינו, אזור תל אביב יפו, מרחוב הרצל ועד ג'בליה ביפו.

השירים המלווים את הסיפורת מרטיטים:

המשפט שלקחתי לעצמי כמובאה הינו:

"אנשים שאינם מתירים אחריהם הישגים רבי חשיבות, אלא רק סדרה של מעשים טובים בקנה מידה קטן, לא בזבזו את החיים".

מכתבים מ- 2008-2011

ג. מ. קוטזי – סופר שזכה בפרס נובל לספרות, נפגש עם פול אוסטר, סופר ידוע בפני עצמו, הם החליטו להתכתב ביניהם מתוך ידידות אמיתית שנוצרה.

התכתובת במהלך השנים, משקפת את כל אירועי הזמן של אותם שנים רלוונטיות, ללא חשיבה פוליטית – מדינית – צבאית, רק דברים אינטימיים שנוצרו בין שני הזוגות – האינטלקטואליות המתפרצת, המפרשת את המאורעות מנקודת מבט אליטיסטית. קוטזי כתב את "חרפר" הידוע ועוד, ואוסטר את "מר-ורטיג'ו" ואת "סאנסט פארק" וספריו תורגמו לארבעים שפות.

חליפת המכתבים מרתקת ובשנים האחרונות של התמוטטות ארצות האיסלם מסביב לאיזורינו, משפיעה על כתביהם ומגלה פן אחר של רעיונות, שניהם מזדקנים יפה ובצורה בהירה וחדה, ממשיכים לנתח מצבים, לכתוב ולהתכנס בכל מיני מפגשים ספרותיים.

הספר מעניין מאוד.

הסופר – העיתונאי חושף בפני קהל הקוראים את מסכת חייו מן העבר עד לעתיד.

את עצבות נפשו הכלואה, ואת קורות חייו שמחלה – הפרעה נפשית, מלווים אותו לאורך כל חייו, עד נישואיו, והבאת ילדיו לעולם, כשברקע מחלת O.C.D וכדורים פסיכיאטריים המאזנים אותו.

החלק הראשון של הספר הינו כאב צורב מפרידתו מאביו בגיל צעיר 52 – והשפעתו הדומיננטית על חייו, ובעיקר ניסיונותיו לרצותו מידי יום ובכל נושא, כשהוא קיים במחשבותיו מרבית הזמן.

המהלך הדרמטי וללא ספק שהשאיר את חותמו לאורך חייו, התרחקותו מהדת ומן המגזר בלבטים גלויים, ללא תחושת אשם. הסופר הינו עיתונאי דתי גם היום, והוא כותב ללא כחל ושרק את מניעיו.

ספר חושפני, גלוי עד כדי כאב, אמיץ ואמיתי.

"אין יותר אמיתי ויהודי לחיות לפי האמונה הפנימית שלך".

"חשובה האהבה, וחשובה היא הנפש, חשובה הנשמה, והרצון להיות ביחד".

אישית אני ובעלי דני נובק – הכרנו מקרוב את ההורים של יגאל, חמי אליעזר נובק היה חבר משפחה קרוב.

לפני כמה שנים יגאל שוורץ נתן לרות אלמוג שתכתוב על האוטוביוגרפיה המיוחדת שלו, הספר נקרא "גמדים על הפיג'מה".

ב-  2014 יגאל שוורץ כתב את הספר באופן שונה, ונשען ברובו על ההשוואה והתיקון בין הספר של רות אלמוג ובין כתביו האישיים.

הסופר התגורר עם הוריו (ניצולי שואה) בפרדס ליד כפר אז"ר – יחד עם אחותו נעמי.

הגיבורים של שני הספרים מצוינים בשמות שונים, ופונט הכתב עצמו שונה ומתאים לכל גיבור, שכותב בגוף ראשון.

ישנה התרשמות מדויקת מדמות האמא הפתטית שניצלה מצעדת המוות, אשה יפה ומעוותת מעט בגוף.

בעלה בן ציון שוורץ היה אבא אכזר, (אצל אלמוג שמו איזידור).

האם מצטיירת כדמות ללא נשמה, מפתחת פלירטים במקום שכוח האל הזה. הפרדס ככפר קטן המכיל דמויות מתוסכלות ואבודות שמשפיעות בצורה דרמטית על ילדות שני הילדים הסובלים (גיורא הוא יגאל) ממכות, השפלות, זלזול וכ"כ כלפי הבת גילוי עריות. יום אחד האם נוטשת את ילדיה למשך שנה, וטסה לאחיה באמריקה, ומשאירה אותם לבד תחת השגחתו של "העריץ" (איזידור – בן ציון) שנדמה שהוא ניזון מרוע ושנאה כלפי בנו באופן חריג.

לעיתים, לא מובן כיצד ילדים שורדים ילדות עשוקה שלא הם בחרו בה.

"יקיריו" הלכו לעולמם בהפרש של עשר שנים ויגאל שוורץ כנגד כל הסיכויים הפך להיות מו"ל ידוע וראש המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. תוך חודשים ספורים כתב את ספרו "מדם לבו" גם בהונגריה במקום שבו נולדו הוריו.

זהו ספר עוצמתי, נטול פוזה, שמראה כיצד ילדים יכולים לספוג שואה פרטית בבית הוריהם ואלה נחשבים לדור שני לשואה

אומץ נדיר, כתוב ברמה שלא רבים כמותה !!

"סיפורי השתיקה" של צבי מל הם סיפורי ילדותו כפליט באירופה בימי מלחמת העולם השנייה ואחר כך כנער עולה בודד. הם מסופרים בכנות יוצאת דופן וכוללים אירועים קשים בצד רגעים אנושיים מכמירי לב.

בסיפוריו מגולל צבי את יריעת חייו, החל מילדותו המוקדמת בעיר קובנה ערב מלחמת העולם השנייה, המלטות משפחתו מאימת הפלישה הנאצית אל חבל אורל שברוסיה, התמודדותו עם תלאות החיים בין השנים 1941-1954 כילד החוסה במוסדות יתומים ונע ונדבתורו אחר מזון ויחס אנושי, עלייתו לארץ עם קום המדינה, התבגרותו והשתתפותו במלחמות ישראל.בנתיב חייו של צבי משתקפים האירועים ההיסטוריים הדרמתיים ביותר שעיצבו את גורל העם היהודי באירופה ובארץ ישראל, במאה ה -20.

צבי מל, נשוי למרים, אב לשלושה וסב לחמישה, מתגורר כיום ברחובות. לאחר שנים של שתיקה,  החליט להעלות את זיכרונותיו על הכתב ולהוציאם אל האור מתוך  תחושת מחויבות,לספר כדי  להמחיש ולהותיר ידע על שאירע לו בתקופה האפלה של השואה ולאחריה. תקוותו של צבי כי המודעות לאירועים אלו והפקת לקחיהם תגביר בקוראיו את הרגישות, ההתחשבות וההבנה כלפי הזולת.
פנייה אישית מצבי

שנים רבות נמנעתי מלהוציא את זיכרונותיי ולשתף בהם, הם היו מבחינתי "סיפורי השתיקה".
אולם, ככל שהתמעטו בינינו האנשים החיים שחוו על בשרם את השואה, חשתי צורך גובר
לפרסם את זיכרונותיי על מנת להשאיר אותם אחריי לדור הבא.
אני מאמין שלימוד השואה הוא בעל חשיבות רבה להעלאת המודעות ולמניעת הישנות מקרים דומים וזו הסיבה שהניעה אותי לכתוב את סיפוריי,
הספר כבר כתוב והוא זקוק לעריכה לשונית,הגהה,עיצוב,עימוד,הדפסה והפצה

אז…

אם תתגייסו ותתמכו בפרויקט זה יקרה,
הספר יצא לאור ואתם תהיו שותפים להגשמת החלום שלי.

http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=10055

טעימות מהספר

הערב ירד ולא ידעתי לאן להמשיך ללכת ומה לעשות. החלטתי להיכנס לתוך היער כי ידעתי שצריך לעבור אותו כדי להגיע למקום בו נמצאת אימי.
הלכתי בחשכה והיה לי קר מאוד. שמעתי קולות של בעלי חיים; זאבים, דובים וחיות טרף ופחדתי נורא. התחלתי לרוץ אבל לא יכולתי לצאת מהיער. העצים היו צפופים ודומים זה לזה. לא מצאתי את הדרך וגם לא ידעתי איך לצאת בכוון חזרה. חשבתי לעצמי שאני חייב לשרוד ויהי מה. נזכרתי שלמדתי שאם אדם מסתבך ביער כדאי לו לטפס על עץ גבוה ולהמתין עד יעלה השחר. טיפסתי על עץ ונפצעתי בידיי וברגליי אבל לא הוצאתי הגה מהפה, אף שרציתי לצעוק מכאבים. נצמדתי לענף העבה ביותר שמצאתי, והתיישבתי עליו בשקט.  כל הזמן שמעתי את קולות בעלי החיים מלמטה. לא נרדמתי כל הלילה למרות שהייתי באפיסת כוחות. עם שחר ירדתי מהעץ.

………………….

נדחסנו לתוך הקרונות בצפיפות רבה וסבלנו מחנק, צמא ורעב לאורך שעות נסיעה ארוכות. זאת הייתה התחלת הסבל שלנו. בנסיעה הזו התחלתי להבין, האף שהייתי ילד קטן, שחיי עומדים להשתנות. היתה איתנו אישה עם תינוק בן ימים ספורים שצרח כל הזמן מרעב. היא לא יכלה להניקו ולא היה במה להאכילו. לבסוף, היא חנקה אותו במו ידיה על מנת שלא יסבול. כל מי שראה זאת בכה. זה היה אחד הרגעים הנוראים ביותר שהייתי להם עד ואיני יכול לשכוח זאת.

………………….

לאחר כמה שעות נסיעה, שמענו רעמי מטוסי קרב גרמנים ופצצות החלו ליפול  על הרכבת. בהלה נוראית פרצה בנוסעים וזעקות בכי. היו שקפצו מהרכבת אל הלא נודע בתקווה להינצל. חלקם לא נותרו בחיים. ראיתי גופות ואנשים מדממים שחלקי גוף נכרתו מגופם. אנשים צעקו והתחננו לעזרה אך לא היה מי שיעזור להם. הייתי ילד רך והמחזות הנוראיים הללו, של פצועים והרוגים, נחרטו בזיכרוני ומלווים אותי כל חיי.
………………….

לעיתים קרובות, כשהייתי מורעב עד כדי כאב, ברחתי אל הכפר כדי למצוא משהו לאכול. ילדי המוסד לימדו אותי מתחת לאיזה עץ יש שורשים טובים למאכל, אבל זה לא היה קל להשגה. צריך היה לחפור עמוק בידיים חשופות בקור המקפיא. ידיי נפצעו עד זוב דם אבל עשיתי זאת על מנת להשקיט  את הרעב. לעיתים נדירות מצאתי גם פטריות וזה נחשב מנת גורמה. לפעמים הציעו לי הכפריים: "ילד בוא תעזור לנו לעבוד בגינה ותקבל אוכל." זו הייתה עבודה לא קלה. על כפות ידיי צצו שלפוחיות ונפיחויות שהכאיבו באופן בלתי נסבל.

מסעותיו של הזמיר שחזר בתשובה ממשפחת בנאי הידועה.

מימי צעירותו בשנות השבעים, ומקום הולדתו בגבעתיים וההסטוריה הצבעונית של העיר הותיקה.

רוח הנדודים הובילה אותו לסיור בארץ ישראל,בנקודות מבודדות ושאף שימש כרועה צאן, כדאי להרוויח כמה גרושים.אנו עדים אפילו לספור הסטורי על נוח נפתולסקי מגדל הצמחים בגבעת קוזלובסקי.אהובה של רחל המשוררת.

מה מושך בחור עירוני שכמותו אל חיק הטבע והגליל, וכך לחיות את חייו המרתקים.?הכנרת , והמושבה כבשו את ליבו, ומכאן,תחילה דרכו אל הדת, כשזמירות תמיד מתנגנות על הגיטרה., לאחר מכן בישיבת האר"י  אשלא בבני ברק .מיד  לאחר מלחמת-יום –כיפורים אחרי שראה  דברים ,כאן, היתה הדרך לפרוח מן הקן, ולנדוד ביוון. אהוב עלי תיאור כרתים:מקומות , היין,החברה הביטניקים, הטיול לבית הכנסת  האחרון,

"עץ החיים" בעיר חניה, וכל עבודה היתה כשרה כדי לשרוד ולפגוש טיפוסים מענינים מכל הגלובוס.

לאחר שכבר נישא והפך להיות איש משפחה, את קורותיו חווה מחדש,עם בני משפחתו. ספר מקסים מאדם יוצר שאמון על הכתיבה.

מתוך הערכה לפרק זה של ההיסטוריה של עמנו (יהדות בולגריה) ברצוני לסכם את סיפרו של מיכאל בר זוהר "הרכבות יצאו ריקות,

עובדות:

תמורת החזרת מקדוניה ותרקיה לבולגריה, שנכבשו במלחמת העולם הראשונה, ביקש היטלר להעביר את יהודי בולגריה לפולין להשמדה.

50.000 היהודים ניצלו, תודות לגישתו של בוריס מלך בולגריה, כלפי היטלר, ריבנטרופ וקומיסיון הבולגרי האנטישמי (בלב ודנקר) מלך בולגריה דחה בנימוס בתוקף לגרש את היהודים מבולגריה.

כלפי פנים בוריס נקט עמדה הגנה על הגזרות האנטי יהודיות.

ב- 13 באפריל 1943 החליט בוריס המלך ביחד עם גברוסקי שר הפנים, לסכל את גירוש היהודים ע"י  גיוסם ליחידות עבודה. בכך הפכה "בנית הכבישים" למדיניות הבסיסית של המלך

במכתב שנשלח למלך מטעם הכנסייה נכתב, עקב צעדים חסרי מוסר נגד היהודים "תתעורר חמתו של אלוהים נגד עמנו". (קיריל מפלובדיב פעל יחד עם סטפן להצלת היהודים).

הסופר הגדול אלין פלין וכן ארגונים ממקצועות שונים בתמיכת המפלגה הקומוניסטית שיגרו מכתבים לפרלמנט ולאישים בממשלה לטובת היהודים.

פשב סגן יושב ראש הפרלמנט ניסח מכתב לטובת היהודים, בו שאל שאלות כגון על איזה בסיס מתבצעות הגזרות ומה מטרתן.,וכן מה עם עקרונות המוסריים של בולגריה.

בספרו של מיכאל בר זוהר נזכרת גם לילי פניצה שעבדה בקומיסיון יחד עם אלכסנדר בלב ראש הקומיסיון הנחוש לגרש 20.000 מיהודי בולגריה.

לילי פניצה הזהירה את ראשי הקהילה (בוקו לוי) בכל פעם שעמדו היהודים על סף גירוש כולל מסופיה. היהודים התאמצו לגייס מספר נציגים מהחוגים הבולגריים המתקדמים כדי לצאת למאבק.

בבוקרו של 26 במאי 1943 החל גירוש 19.153 יהודי סופיה, לערי השדה של בולגריה. רק כעבור שנים נודע, שלפני ה- 24 במאי החליט בוריס המלך לא לגרש אף יהודי מחוץ לגבולות בולגריה.

המלך התחבא בין ה-24 למאי ל-27 במאי בעיירת קיץ בציאם-קוריה כדי להימנע מלחתום על מסמך של היטלר שפקד לגרש את היהודים מבולגריה.

ב-27 ביולי 1944 ביטלו את החוק להגנת האומה והגזרות כנגד  היהודים.

בשלב האחרון של המלחמה הצבא הבולגרי הצטרף לצבא הרוסי נגד גרמנים.

בספטמבר 1945 הוקם בית משפט לשפוט את מי שרדפו את היהודים.

                                                                          חנה נדיר בשיתוף עם רוחה

לראשונה אני קוראת על פרשת חיים  מרתקת של משפחה אתיופית.

קראתי בעניין רב, את אופן השתלשלות הסיפור, הקריאה זורמת וקלה. הספר מרתק, עשיר ומגוון, משולב בו מיטב הכישרון של  דמיון חלומות , אומנות הציור (הצייר מרסל ינקו ).

ניכר גם שהסופרת חקרה את מנהגי העדה האתיופית.

בספר הובלטו  ביטויי אהבה, הבנה והערצה לעדה האתיופית וליונה גיבורת הסיפור.

לסיכום, ספר  זה יכול לשמש כגשר מקשר ולמיזוג בין העדות השונות בארץ.

חנה נדיר בשיתוף עם רוחה

הלה גפן, בחורה שעברה כמה טרגדיות, מחליטה לבחור בפרופ' זיסקינד שיהיה הפסיכולוג האולטימטיבי.

החלק הראשון של הספר מסביר לקורא איך מתחילה שיחה נפשית עם בן אדם זר, שהופך לאורים ותומים ובעצם תמצית חייה.

פעם בשבוע ובירושלים היא מתארגנת בחדווה ובעצב לפגישה עמו.

השיחות פותחות פצעים, סוגרות מעגלים, והדרך שבה הוא עושה זאת היא כהולכה בתוך שבילי נפש – מבלי ללחוץ או לגלות אמפטיית יתר, וזה כנראה המקצוע. היא מספרת הכל: על ניסיון ההתאבדות, על מותו של נום (נועם) אהבת חייה, על האימא שלבסוף בקשה להיקבר בפולין, על לורי אחותה הגדולה, שעזבה אותה בגיל ההתבגרות, ולמרות היותה סוציולוגית עם אינטליגנציה רגשית, לא מצליחה להתרומם מתוך דיכאון חייה.

החצי השני של הספר, הינו נסיעתה לאחותה לורי בהודו. כאן נפרשת לפנינו יבשת אדירה מלאת ניגודים, היא ואחותה מתקרבות ופצעים נפתחים ומגלידים, לורי ובן זוגה, חובקים אותה בחום, וממרחק של אלפי קילומטרים, אמונות שונות (אלילים) אוכל ונהר הגאנגס, היא קצת מתפייסת עם עצמה. ספר רוחני, קראתי בו לאט, הן את השיחות המרתקות והן את הבילוי בהודו המאוד מגוון.

בשובה לארץ, נערכות הפגישות מחדש, אך הסוף המפתיע והלא צפוי, גורם לנו לחשוב על תובנות אחרות בחיים.

נעים, זורם, והעיקר להתרכז כדי לא לפספס.

סיפור עצוב, עם אומץ בלתי רגיל להתמודד עם מציאות חיים.

כוכב טלוויזיה, שנקודת המוצא שלו בחייו כמעט בלתי אפשרית.

שני אחים קטנים שגדלו במוסד עד גיל שבע, אומצו על ידי זוג הורים ממוצא רומני, שאיבדו בגיל צעיר את בנם התינוק.

משתדלים, ככל שידם משגת, לתת לשניים (רן ושי) את החינוך, אהבה, אוכל, מגורים, וכל טוב בצורה הטובה ביותר.

אבל, ישנו פה אבל גדול, זה לא מרצה את השניים, שהבקע בתוך בטנם הלך וגדל עם השנים, במיוחד רן שלבסוף חוזר בתשובה ולא מקים משפחה.

במבט מהצד, אפשר להבחין בכפיות הטובה של השניים אך לעומק כתיבתו הנפלאה של שי אנו מבינים את הדיכאון הסמוי והגלוי שעובר על שניהם.

שי מקים משפחה עם אישה תומכת, מיכל.

ואילו רן היותר בעייתי, יושב צמוד בבית הוריו בשנים האחרונות של חייהם מתוך איזשהו תיקון או מתוך חוסר ברירה, כי דרכו לא הייתה סוגה בשושנים.

כאב לב אמיתי, מרגש ומעורר רחמים, כתיבה נוגעת ללב חשיפה יוצאת דופן מביאים אותנו, הקורא להבין את מה שהיה מנת חלקם של שני הבנים, טראומה שכזו.

יונתן יבין הוא סופר עיתונאי, שזכה בפרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשע"ב.

מנחה סדנאות שיטתיות לכתיבה.

בספר זה מסביר יונתן על רצון הכתיבה, שקיים אצל כמות אנשים לא מבוטלת. עבורם זה מהות חיים, למגירה, או לפרנסה.

כתיבה כמקצוע יכולה להיות עיתונאית חוקרת, וטובה לכל תחום עיסוק כדוגמא: עורך דין, רופא, מורה , תלמיד היא מייעלת להם את הליכי התבטאות והתקשורתיות.

בסדנאות ניתן לפתח את הכישרון, ואת הדמיון, ומכל תמונת חיים ניתן לתארו, כל אחד ויכולותיו, ואם קיים פוטנציאל, זה כמובן הרבה יותר קל.

קיימת ראיה לעיתים, מדויקת או רחבת טווח,ואז הכתיבה מרשימה וזורמת יותר.

הסופר כאן מכוון אותנו, והשילוב של גנים, רקע, חינוך נסיבות, וחוויות חיים מנציחים רגעים שאנו מעלים לא פעם על הכתב. צריך ביטחון עצמי , דרך מוצא ואת כל הניתוב הזה אנו מוצאים בספר המקסים הזה. ניתן להבין גם את גישת הכתיבה. לכל אחד ואחד שיש לו אי פעם להעלות מילים מפרי עטו.