נורה חוזרת לבית אמה, מחוסר ברירה לאחר, שחייה נעצרו לפתע בבת אחת, שפיטרו אותה ממקום עבודתה, והיא נפרדה פרידה כואבת מחברה מ י כ א ל.

קשה לה השינוי, ולחיות לפתע עם אימה שגרושה שנים, ובעלה – אביה חי בבית אבןת בחיפה.

היחסים המוזרים וחסרי הרגש הנורמלי בין האם לביתה, משפיעים לאורך כל החלטותיה.

ללא לימוד קודם או הכשרה מקצועית, היא הופכת להיות מורה מחליפה, והיא פוגשת שם את הילדה של האהוב הראשון שלה ע ו מ ר.

היא כמהה ונזכרת ברומן איתו בצעירותה, ומתפתחת מערכת יחסים , יותר על כרעי הנוסטלגיה, ואילו הביקורים אצל אביה הופכים לגעגוע שקשה להגדירו.

השינויים שמשבשים את הלך מחשבותיה, מתבררים כי נכונו לה חיים אחרים,

ואולי יותר מענינים,

והכל עוד אפשרי, צריך להעז. כתוב מקסים

סיפור הישרדותו של ברונו הגידם, שחי בוורשה ונולד על גבול הונגריה רומניה,הוריו היו קומוניסטים, וזו היתה עיקר בעיתו בחיים חוץ מנכותו.

ברונו ניצל בנס מהגיטו, ודווקא שם היו כמה מרגעי הנחמה של חייו, היות ובערבים היה פוגש את אימו בקיתון הצר ויחד אכלו שאריות עלובות של אוכל יחדיו.

כשהוא שורד את חייו במחנה העבודה וההשמדה,ומצליח לברוח אל היער…מרגיש כאילו נקלע לתופת  וגם עליה יכול היה. בתום המלחמה הפך להיות סוחר מוצלח, עם פילוסופית חיים אחרת לגמרי  "כמי  שהיה שם" ומטרותיו הכספיות שימשו למטרות אחרות.

אפלפלד מנציח גיבור זה כדוגמת ראש חץ, יכולת וייעוד האדם שהאומץ והצלחתו, קשורים למאבקים האישיים שלו. רגשית, ניתן לראות את "נכותו" בהשוואה לגופו.

איזו חגיגה לעיניים, צבעוניות ואיורים מקסימים, על שכונת נוה צדק, שבה נולד הסופר. תקופת צנע בארץ, ועדיין קיים דו קיום בשלום עם הערבים השכנים. בכל פרק מתוארת דמות שונה, כדוגמת רחל המשוגעת, מוסא החלבן הערבי, וקולנוע עדן – שעדיין לא שופץ עד היום. חוט של חן שזור בין קטע למשנהו, גולת הכותרת היא רחוב שבזי (שחוויה גם היום לטייל בו) שלדעתי צריך לצעוד לפיו, מהסנדלר עד לכיוון התור המשתרך אצל האופה הערבי שמכין לכל השכונה את החמין, ועד הגהצן השכונתי.

הכל בקטן, צנוע, מוכר לכל מי שנולד בת"א וביניהם גם אנוכי.

לבסוף כותב הסופר – וכדאי גם לנצור: "העושר לא שרר בבתי העיר, הכל ידעו לשמוח ולשיר ואנו דור של לוחמים, ועמינו לא יזדקק עוד למחילה ורחמים."