מרץ 24

ספריו של שלמה – פ. שנקר

  • הוי שרופה שלי
  • הכל מכל כל
  • נחתום הזיכרון

השניים הראשונים הינם ספרי שירה שכתב הניצול שלמה פישר שנקר. הספר השלישי הינו קורת חייו הדרמטיים המעוטרים בציורים מעשי ידיו כמו שאר הספרים.

עדיף לצטט מהשניים הראשונים; שבעצם מתארים מסכת חיים מצמררת:

"הייתי פעם ילד קטן ראיתי וחשבתי הכול בקטן כי קטן הייתי בעולם זכרתי את הורי    מקדשים שבת, כל שבת והריבון היה שוהה בשולח …

ואז לפתע עולמי הקטן והקסום כיזב

כי הצעקה ששמעתי

מפי אמי החרישה אזני

ומאז אני שומע את זעקתה:

"ברח בני ברח"

אלה היו מילותיה האחרונות

שבחיי עדיין מהדהדות…

שלמה כותב בספרו "נחתום הזיכרון" בכישרון רב וגורם לקורא להתרגש ולדמוע כאחד.

משפחה שפרחה באנטוורפן עם אב שעיסוקו ביהלומים ורמת חיים משובחת.

אט-אט הגיעו השמועות על המתרחש במזרח אירופה. הדאגה החמירה והויכוחים אודות העתיד החמירו עד שהוחלט לנדוד לפאריז, הרבה אנקדוטות אודות הרפתקת הנדודים הכואבת והנראית די אופטימית בגיל הילד שטרם קלט את האסון ההולך ומתקרב, שהסימן הראשון הוא האח אברהם שנקבר קרוב לגבול הצרפתי.

תלאות איומות, פרה שעוזרת והולכת אתם , בית נטוש לישון בו, עד אשר נקנתה הדירה בפאריס מחוז התקווה, שהפכה למלכודת מוות ועם כל הכסף, גורלם של היהודים נחרץ. התפילות לא עזרו, וכאן נודע על מות האם והאחיות, כולל שני האחים הקטנים שניספו באושוויץ. כוחות הנפש עזבו אותם בנקודה זו, והילד עם התרמיל בגיל כה צעיר נודד לטירה "שאטו דה מנואר" שם פוגש את אחיו.

ב- 1947 מתחיל סיפור "ההעפלה" וכל ההכנות לקראת הכניסה באוניה לחיפה. בארץ שלטון מנדטורי, נוקשה, צפיפות, חום ולחות, 650 מעפילים שנשלחים בחזרה לקפריסין. כך ממשיך הסיפור עד הגעתו לארץ בדרך לא דרך. עוד סיפור מופלא, של ילד אמיץ בעל תושיה בלתי רגילה, והמון המון מזל.

בספר מצורפים תעודות ומסמכים המצביאים על פעולתו כאן בארץ.

המציאות כרגיל עולה על כל דמיון.