המחברת כותבת על הולדתה בוולוצלבק, ועל שתי המשפחות משני הצדדים. על אווירת החגים, והחיים שהתנהלו בבית, על ימי התום והאושר, חיים צעירים ויפים ומלאי עניין.

משפחתה הייתה פעילה בתיאטרון, אביה היה שחקן. תיאוריה ממחישים את אווירת הבית בתקופה ההיא, עד לירידה לפרטים של חיצוניות הבית.

הבית היהודי מאופיין בהדלקת הנרות, האוכל המיוחד שהיווי את מרכז המשפחה וגורם מלכד.

ברקע הסיפור, נוף היער והטיולים לקטיף הפטריות, הכול הדגיש את השקט שלפני הסערה, שאכן הייתה כמו סופת טורנדו, שהרסה הכול בדרכה.

בספטמבר 1939 החלה המלחמה, ואחרי שבועיים בוולוצלבק סופחה העיירה לרייך הגרמני.

ההתעללויות החלו ב- 24 בספטמבר. שריפת בתי הכנסת ונישול האוכלוסייה היהודית, קשירת אנשים חיים, ופחד יום-יומי, עם רעב נוראי, וכל זה בתחילת המלחמה, כשעוד נכונו 6 שנים סיוט !! והשורדים – נידונו לחיים, ההשפלות גרמו להתאבדויות, ולחרדות ואימה תמידיים.

המשפחה עוברת לוורשה, פנינה מחדשת קשר עם התנועה, ושוב עוברים מקום לצנסטוחוב, האקציה הנוראית קרתה ב- 4 לינואר 1943, ההינצלות לפחות פעמיים ומכאן המסע לארץ-ישראל, כשבדרך מטלטלים עד רומניה והחתונה עם בעלה יוסף רוזין במאסטרה באיטליה, משם לקיבוץ בית זרע ולבסוף לחיפה.

שני אודים שורדים לפליטה כמו ניצנים אחרי יער שכולו נשרף.