לקח לגיבורה שנים רבות לכתוב את האוטוביוגרפיה שלה.

העדות המצמררת היא כמעט, נחלת סיפוריהן של כל ניצולי השואה. אך כל סיפור מזווית שונה, אך כאבי הלב והטראומות, דומים.

מרים הילדה, נפרדה ארבע פעמים מיקיריה.

והיא זכרה את כולם: אבא, אמא, סבא וסבתא, את הדודים מהצד של שי ההורים,.

כמויות של אנשים,

שזה בלתי נתפש מה חולל הצורר הנאצי,להם.

רק בישראל, החלה בחיפושיה אחר ספרים, אנשים ארכיונים, אנשים שהכירו אנשים,לבנות את סיפור חייה ולהוציאו לאור.

הכל החל בוורשה, בפולין, אחיות אמה עזבו לפלשתינה והן אח"כ מסרו לה את התמונות שנשאו עימן, במשך כל השנים. אלה שנשארו באירופה, לא קראו את המפה נכון, ונשארו להמשך לימודים גבוהים, למטרת ביסוס חיים אקדמאים באירופה התרבותית, החיים אז לפני המלחמה, היו נעימים, והנערות כבכל מקום , בגילאים האלה, היו מלאי תסיסה.

הסיפור  המדהים ביותר, הוא עלייתה לארץ באונית "יציאת אירופה"

הלא היא אקסודוס המפורסמת שסיפור תלאותיה במשך, חודשיים ידוע לכל.

לימים מצאה גם מכתבים שאמה, שלחה לאחיותיה בקיבוץ ,ובהם ישנה אמונה כי הכל יהיה בסדר.

שהחלו האקציות, הוריה של מרים נעלמו והיא ,נשארה בגיל ארבע וחצי, כשמראות מזעזעים מלויים אותה עד סוף חייה. לימים גילתה בארץ חברה של אביה שסיפורה נתן לה להבין איזה אבא נדיר היה לה, שהתמודד עם נכותו בפולין מבללי להתלונן , ודאג להסתיר זאת מעיני בני המשפחה.

מרתה  מרים קליימן, הותירה מורשת לכל המשפחה, ולכל עם ישראל. ומי שעדיין מסרב להאמין, נכונה לו פה הוכחה ניצחת לסבל האישי והלאומי של העם היהודי.