ז'ראר דפרדייה, שבאופן אישי אני רואה בו מגדולי שחקני הבמה והסרטים, כתב ספר כביכול למגירה.

בין סרט לבין הצגה כתב מכתבים מרגשים לאנשים שאהב, או "שיחק" איתם במהלך חייו.

בתחילה לאימו ליזט, ועובר לאביו דה–דה, משם לגיבורות סרטיו כמו איזבל אדג'ני, לפרנסואז טריפו, לקתרין דנב, פרנסיס ובר, ואו: מכתב לאדמה, לשמש, לאשתו.

את הספר תרגמה חנה לבנת, תרגום יוצא מן הכלל, המראה את רגישותו, יכולותיו ואת פילוסופיית החיים שלו, צניעות ואנושיות ללא גבול, אם כי חי מאוד קרוב לאמונתו. הדמויות שאליהן הוא כותב, ניחנות בנמרצות ובליריות כיאה לאמנים מן השורה הראשונה.

רצונו העז לשחק עד יומו האחרון מתבטא בציניות ובהומור:

"אני לא אסתלק במנוחה אם אמות לנגד עיניהם של צופים, הייתי רוצה למות כמו החתול שלי, שכוב בגן בין שתי ויסטריות (צמח סגול יפהפה).

נהדר !!!